הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד בעל דן ידין ועוד, ג' אב ש"ס

הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי - רב בפודוליא. נהרג על קדוש השם בגזירת ת"ח.

כאשר צרו הקוזקים על נעיר פולנאה, היה בה הרב ר"ש ועמו כשלש מאות יהודים. בידעם כי יפלו בידי הערלים וסופם למות, לבשו תכריכים, התעטפו בטלית, הניחו תפילין, ונאספו בביהכ"נ להתפלל וחכו עד שבאו הרוצחים והרגום, וכולם מתו על קדוש השם.

ר"ש היה מקובל מפורסם. אומרים עליו שהיה לו מגיד כמו מהר"י קארו. חיבר פירוש לספר קרנים בשם דן ידין, ובסופו לקוטים מכתבי המפרש בשם לקוטי שושנים.

***

הקב"ה מניח תפילין כשישראל עושים רצונו

איתא בגמרא: 'כשישראל שרויים בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי' והוא תמוה קשה להולמו. 

ואמר הגאון הנ"ל (ר' שמשון) בדרך משל, אם יש לאדם בן נחמד הוא מפליא אותו במאד, אבל אחר כך אם הבן הנ"ל הוא סני שומעני, ר"ל מעשיו מקולקלים, בודאי האב אינו מפליא אותו.

והנמשל היא כך: כי ישראל המה אהובים לה', והקב"ה משבח אותם, כי גמרא ערוכה היא (ברכות ו.), מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר (דברים לג ב) 'נשבע ה' בזרוע עוזו', אין זרוע אלא תפילין. ופריך הגמרא תפילין דמרי עלמא מה כתיבי בהו, ומשני, הקב"ה משבח בשבחן של ישראל, היינו, 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א' יז כא), וכו'.

ונמצא אימתי הקב"ה מניח תפילין, בזמן שישראל טובים, הוא משבח בשבחן, אבל בזמן שישראל מעשיהם מקולקלין, אינו משבח בשבחן, ואינו מניח תפילין, ולזה אמר כביכול: 'קלני מראשי, קלני מזרועי', רצה לומר, איני מניח תפילין, וקל על ראשו, וקל על זרועו, ודו"ק היטב.

(קהלת משה א, טו)

***

כך היה משה רבינו משכין שלום בין ישראל לשמים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (א, א). מפרש רש"י, ש"הדברים" הללו ״הן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן״.

הגה"ק רבי שמשון מאוסטרופולי הי״ד, נרצח על קידוש השם ב-ג׳ באב בשנת ת״ח. יום פטירתו חל בדרך כלל בשבוע שבו קוראים את פרשת דברים. הוא אמר רעיון נפלא בענין תוכחתו של משה:

משל למה הדבר דומה, למלך שאשתו חטאה וגירש אותה מהארמון. גירוש המלכה עורר רעש גדול אצל כל השרים, ויועצו ואהובו של המלך ביקש רשות להיכנס אליו. נענה המלך, והלה החל לגלגל עימו שיחה. דיברו על הא ועל דא, עד שהגיעו לאותו ענין, והמלך סיפר לו מה עשתה המלכה. אמר לו אהובו: "דבר קטן עשתה המלכה, נשים אחרות מצערות את בעליהן פי כמה וכמה! עליך לשמוח בחלקך״.

התרצה המלך ואמר: ״הבה נראה אם מתחרטת היא על המעשה שעשתה, אם כן - אחזירה לארמון".

הלך אותו יועץ למלכה ואמר לה: ״מה עשית למלך? הן אפילו אינך יודעת כמה גדול הוא, וכמה רבה תבונתו. את רואה אותו בתוך הבית, ומחשיבה אותו כאחד האדם, אך מכל קצות תבל באים כדי לשמוע את חכמתו ולראות את הנהגת מלכותו. חטא קטן שאת עושה כלפיו נחשב לעוון גדול!״.

קיבלה המלכה את הדברים ובאה אל המלך. נפלה לרגליו והתחננה לסליחתו. 

המלך, שראה את צערה - סלח, ושב השלום לשרור בארמון. למלך אמר היועץ שהמלכה לא עשתה אלא חטא קטן, ואילו למלכה אמר שחטאה גדול.

כך היה משה רבינו משכין שלום בין ישראל לשמים - את עם ישראל הוכיח שעשו חטאים גדולים, ואילו לפני הקב״ה אמר עליהם דברי סנגוריה, שעוונם אינו כה גדול ושימחל להם. 

(דורש ציון)