הגאון הגדול רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר י"ט תמוז תשכ"ה
רבי אליעזר יהודה פינקל נולד באלול תרל"ז בעיירה קלם שבליטא, לאביו הגה"צ רבי נתן צבי פינקל "הסבא מסלבודקה".
מסופר על אליעזר יהודה הקטן שבגיל תשע שלט היטב בסדרי נשים ונזיקין שלמדם מאביו. בשחר נעוריו הספיק לסיים את הש"ס פעם אחת מני רבות בחייו, ולאחר מכן נסע ללמוד תורה בישיבת טלז והיה לתלמידם של רבי אליעזר גורדון ורבי שמעון שקופ. בשנת תרנ"ד, לאחר כמה שנים שבהן למד בטלז, נסע ללמוד בבריסק אצל הגר"ח סולובייצ'יק.
באדר תרנ"ו חזר לסלבודקה שם שהה שנה נוספת אצל אביו בסלבודקה. בפרקי זמן קצרים אלה ירש מאביו את דרכו בתורת המוסר.
בשנת תרנ"ז היה אחד מארבעה עשר התלמידים ששלח אביו "הסבא" לישיבה של הרידב"ז שישב על כס הרבנות בסלוצק באותה עת, ובה פתח את ישיבתו.
אחר כך נדד לישיבת הלוסק ללמוד בחברותא עם רבי ברוך בער ליבוביץ ראש הישיבה, ולאחר זמן נסע לראדין ללמוד בכולל קדשים ולשהות בסביבתו של החפץ חיים.
מראדין המשיך להורדנה ומשם לישיבת מיר בראשות הרב אליהו ברוך קמאי. מיד בהגעתו לישיבה, עלה הרב קמאי על תכונותיו המופלאות ובחרו כחתן לבתו מלכה.
בט"ו בשבט שנת תרס"ג השיא ראש הישיבה, רבי אליהו ברוך, את בתו, מרת מלכה, שהייתה ידועה כברת דעה ומשכלת, לרבי אליעזר יהודה פינקל, בנו של הסבא מסלבודקה, רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל.
הנישואין נערכו ברוב פאר והדר במיר, והחתן העתיק את מגוריו למיר והחל לשקוד על תלמודו בישיבה. אביו שכיהן כראש ישיבת סלבודקה שלח לו באותה תקופה את אחד מבחירי תלמידיו בסלבודקה הג"ר יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בעל ה"שרידי אש" שילמד עמו בחברותא. במשך כארבע שנים למדו השנים בחברותא יום יום ועסקו שעות רצופות ביגיעה רבה בתורה, ובתקופה זו אף הספיקו לסיים מספר פעמים את הש"ס כולו.
בשנת תרס"ז נתבקש על ידו חותנו לכהן פאר כר"מ בישיבה, ובנר א' דחנוכה מסר רבי אליעזר יהודה את שיעורו הראשון לפני בני הישיבה, תלמידיו סיפרו שנים לאחר מכן ששיעור זה הותיר בהם ובשומעים כולם רושם עז. שנים ארוכות ורבות התמיד בשיעוריו שהיו נופת צופים והיוו דרך ונתיב לתלמידי הישיבה להגיע לגדלות והבנה ישרה בתורה.
באותה עת למרות הישיבות הנוספות שצצו ועלו, התווספו רבים ללמוד בישיבה, והיה צורך להקים בית מדרש גדול יותר שיקלוט את כל תלמידי הישיבה. בשנת תרע"א אף התרחש אסון בישיבה כשאש גדולה כילתה את בניני הישיבה כליל, והיה צורך דחוף לגייס כספים רבים ולשקם את בנין הישיבה. ואכן בשנת תרע"ב חגגו במיר את חנוכת בנין הישיבה, ראשי הישיבה דיברו בה, ואף רבי אליעזר יהודה שמיעט כל ימיו לדבר ברבים, נאות לבקשת חותנו ונשא דרשה בפני בני הישיבה במעמד זה של חנוכת הבנין.
עם התמנותו של רבי אליעזר יהודה פינקל כר"מ בישיבה, שינק את אור המוסר מאביו והתמסר להחדיר זאת אף בין כתלי הישיבה. ואכן הוחלט להחיל בלימוד חשוב זה כחלק מאופיה של הישיבה.
רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש הישיבה, שמסר נפשו כל ימיו לתועלת התלמידים, החליט בעת מלחמת העולם השניה לעלות ארצה ולפעול משם להשגת סרטיפיקטים לישיבה כולה. תחנתו הראשונה היתה בבית בכורו הגאון רבי חיים זאב. כבר בימים הראשונים לבואו החל לפעול בקדחתנות למען השגת האשרות. מאמציו היו לשווא.
בשנת תש"ד אחרי מאמץ רב מצידו של ראש הישיבה, הגרא"י פינקל, שכלל בין היתר את השתתפותו של הגראי"ז מלצר ששלח את גרעין ההקמה מישיבתו 'עץ חיים', נפתחה ישיבת 'מיר' בבית הכנסת 'בית ברוך' בשכונת מאה שערים בירושלים, לאחר זמן קצר היה צר המקום מלהכיל את יושביו והועתק לבית הכנסת שבשכונת בתי מילנר, ובזמן ההפגזות בשנת תש"ח עברה הישיבה באופן ארעי לבית הכנסת 'אחווה'. הישיבה החלה להתנוסס לתפארת לפי מיטב המסורת שידעה בימים הטובים.
בי"ט בתמוז תשכ"ה כבו המאורות. בשעת בוקר אחר שעסק במשא ומתן בתורה עם אחד ממקורביו, ניכר היה עליו כי אלו שעותיו האחרונות, הוא התהלך בחדרו אנא ואנא אחוז שרעפים, ולפתע בשעה 15:30 נחלש וכרע תחתיו, בני הישיבה שפתחו את ארון הקודש בזעקה נענו כעבור מחצית השעה כי ניצחו אראלים את המצוקים ונשמתו הטהורה של רבי אליעזר יהודה שבה ליוצרה. למחרת התקיימה הלוויתו הגדולה, כשחתנו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל זועק את שברו בהיכל הישיבה, ומורה לישב על הארץ להביע את האבל הכללי על סילוקו של צדיק...
יערת הדבש של הגרא"י ממשיכה להחיות את בני התורה עד היום, שנים רבות לאחר הסתלקותו.
מנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.
הדלת תמיד פתוחה
מספר תלמידו הרב ישעיהו ליברמן שליט"א: דלת ביתו של רבי אליעזר יהודה מעולם לא הייתה סגורה על מנעול, נכנסנו אליו כאילו ביתנו הוא, ואפילו לדברים פעוטי ערך. תמיד קיבלנו באהבה רבה לא אחת באנו בשעות הצהריים ומצאנוהו נח במיטתו מנוחת הצהריים וגם אז דאג שדלתו לא תהא סגורה, שמא יבוא תלמיד שרוחו נפלה לשוח צערו לפניו וירא דלתו נעולה ויחשוב שמא טרדן הוא.
לידיעתו הרבה בתורה ולהתמדתו הגדולה לא היה גבול. ידוע כי היה מסיים את הש"ס ואת פסקי הרמב"ם והשו"ע בכל שנה ושנה עד ליומו האחרון. תמיד תמהנו בליבנו מתי הוא מספיק כל זאת, הרי מעולם לא דחה תלמיד בטענה כי עסוק אני, הוא קיבל תמיד את כל אחד והקשיב לבעיותיהם, לפעמים גם בעיות ילדותיות של בחורים צעירים תמיד התאמץ לענות בכובד ראש כאילו גדולי תורה ובעיותיהם החשובות לפניו, אולם האור שלא כבה עד השעות הקטנות של הלילה והאור שנדלק בטרם שחר הצביע על התמדתו הכבירה על אף תשישותו הפיזית וגילו הגבוה.
תמיד העמיד אותנו על העובדה כי הזמן עובר ותורה חייבים לקנות בזמן היקר. מסיבות אלו לא דחה אדם מעולם אפילו אם היה זה באמצע ארוחתו.
