עבודת ה' בא"י היא בשמחה ובחו"ל היא ביראה
יבאר, כי רבי אלעזר החולק על רבי אבא הולך לשיטתו שהוא מפרש ראשית הכתוב 'שמחו את ירושלים' באופן אחר.
רַבִּי אֶלְעָזָר שאמר למעלה שאין לו לאדם לשמוח אלא בשעה שבני ישראל יושבים בארצם, הולך בזה לְטַעְמֵיהּ - לשיטתו, דְּאָמַר - שאמר רבי אלעזר פירוש אחר על ראשית הפסוק 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם', שלא כפי שפירש רבי אבא, כי הוא מפרש שכוונת הכתוב היא שהשמחה היא רק בארץ ציון וירושלים. ולכן מפרש רבי אלעזר כי הַיְינוּ דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב (תהלים ק ב) 'עִבְדוּ אֶת יהו"ה בְּשִׂמְחָה', כלומר הכתוב מדבר רק בעבודת ה' שבארץ ישראל כי רק שם שייכת השמחה. ומוכיח זאת, כי הנה לכאורה יש סתירה בין שני מקראות, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'עִבְדוּ אֶת יהו"ה בְּשִׂמְחָה', שעבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ב יא) 'עִבְדוּ אֶת יהו"ה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה', שהעבודה צריכה להיות מתוך יראה ורעדה ולא מתוך שמחה, מַה בֵּין הַאי לְהַאי - מה יש בין פסוק זה לפסוק זה, כיצד נוכל לקיים את שני הכתובים. אֶלָּא יישוב הכתובים כך הוא, כָּאן שנאמר 'עבדו את ה' בשמחה', הוא מדבר בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא - בזמן שבני ישראל שרויים בארץ הקודש, שהתבאר כי בעבור זה מתייחדת המלכות עם התפארת ונמצאת השמחה בכל, כָּאן שנאמר 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' הוא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא - בזמן שבני ישראל שרויים בארץ אחרת, ומאחר ואין השמחה שרויה אין עבודת ה' מתקיימת אלא ביראה.
