הטעם שתאוות הכבוד נשארת אף לימי הזקנה
וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (כא, כ).
סיפר הרה"ח רמ"י ז"ל, שהוא נלוה אל הרה"ק מסאטמאר זצ"ל, בכניסתו לביהמ"ד לעריכת השולחן בעצם יום הפורים.
באותה שנה הקדים הרבי משום מה להיכנס מוקדם מבשאר כל השנים. הצבור עדיין לא הגיע לשולחן, ורק הוא - המספר - ועוד יהודי חשוב מאנ"ש, היו שם. והחשוב הנ"ל כבר היה בגילופין, והתיישב ממש ליד הרבי, כאלו שניהם עורכים את השולחן...
אמר לו הרה"ק מסאטמאר: אמרי אינשי, כל התאוות בטלין לגמרי בהגיע האדם לשנת הששים, אך תאות הכבוד לא. הידעת ריח טעם הדבר, מדוע תאות הכבוד נשארת גם אחר ששאר כל התאוות חלפו ועברו מן האדם?
והלה לא ידע מה להשיב, ואמר להרבי: אמנם קושיא עצומה היא, ולפלא שמעולם לא שמע הסבר לענין זה.
אמר לו הרבי: הטעם פשוט מאד, כי שאר כל התאוות תלויות באדם עצמו, וכיון שהזקין ונחלש, נחלשו גם תאוותיו, מה שאין תאות הכבוד, אשר אינה משל האדם עצמו, אלא מה שאחרים צריכים לתת לו, וממילא אף כשהזקין ונחלש, עודו בכוחו לתבוע מאחרים שיכבדוהו, לכן תאוה זו נשארת לנצח...
