מוֹדֶה בְמִקְצָת
במקרה שרְאוּבֵן תּוֹבֵעַ מִשִּׁמְעוֹן חוב ואומר שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מֵאָה שְׁקָלִים, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "אַתָּה צוֹדֵק שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ, אֲבָל רַק חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים " - שִׁמְעוֹן חַיָּב לְהִשָּׁבַע שֶׁהוּא חַיָּב רַק חֲמִשִּׁים. הֲלָכָה זוֹ מְכֻנָּה "מוֹדֶה בְּמִקְצָת". כְּלוֹמַר: מִי שֶׁמּוֹדֶה בְּמִקְצַת הַחוֹב, חַיָּב לְהִשָּׁבַע שֶׁהוּא לֹא חַיָּב אֶת הַחֵלֶק שֶׁבּוֹ אֵינוֹ מוֹדֶה.
על רקע הדין הזה תקנו חז"ל תקנה אחרת:
רְאוּבֵן מָצָא בָּרְחוֹב סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל. הוּא הִכְרִיז עַל הָאֲבֵדָה וְזָכָה לְקַיֵּם מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הִגִּיעַ אָדָם וּמָסַר סִימָנִים מְדֻיָּקִים עַל הָאַרְנָק. אלא שאָז קָרָה דָּבָר לֹא נָעִים. בַּעַל הַכֶּסֶף אָמַר לוֹ: "הָיוּ בָּאַרְנָק אֶלֶף ש"ח", וְאִלּוּ הַמּוֹצֵא אָמַר: "הָיוּ כָּאן רַק חֲמֵשׁ מֵאוֹת ש"ח".
האם גם על המקרה הזה נאמר שזה נקרא "מוֹדֶה בְּמִקְצָת", מכיוון שהַמּוֹצֵא מוֹדֶה בְּחֵלֶק מֵהַתְּבִיעָה שֶׁל בַּעַל הַכֶּסֶף? הַאִם הַמּוֹצֵא צָרִיךְ לְהִשָּׁבַע בְּבֵית דִּין?
במקרה שכזה חֲזַ"ל תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יצטרך להישבע, מכיוון שאם הם יחייבו שבועה - אֲנָשִׁים לא ירצו לְהַחֲזִיר אֲבֵדוֹת אִם יֵדְעוּ שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֵם עוֹד עֲלוּלִים לְהִשָּׁבַע בְּבֵית דִּין.
