הַשָּׁלִיחַ שֶׁלֹּא נִהְיָה שָׁלִיחַ
חֲנוֹךְ הָיָה בְּעָלִים שֶׁל פַּרְדֵּס עֲנָק, שֶׁנִּשְׁתְּלוּ בּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עֵצִים. בַּפַּרְדֵּס עָבְדוּ מֵאוֹת פּוֹעֲלִים שֶׁהִשְׁקוּ, עָדְרוּ וְקָטְפוּ אֶת הַפֵּרוֹת.
בְּאַחַד הַיָּמִים חֲנוֹךְ נִזְקַק לִנְסֹעַ לְמֶרְחַקִּים לְרֶגֶל עֲסָקָיו. הוּא קָרָא לְאֶחָד מִידִידָיו וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ: "עֲשֵׂה לִי טוֹבָה. כְּשֶׁיִּקְטְפוּ אֶת הַפֵּרוֹת מִן הָעֵצִים, אֲנִי עֲדַיִן אֶהְיֶה בַּמֶּרְחַקִּים. אָנָּא מִמְּךָ, אֲנִי מְמַנֶּה אוֹתְךָ לְשָׁלִיחַ, הַפְרֵשׁ אַתָּה תְּרוּמוֹת וּמַעְשְׂרוֹת מִן הַפֵּרוֹת ". הַיָּדִיד הִסְכִּים בְּחֵפֶץ לֵב, וְהִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְבוֹא עוֹנַת הַקָּטִיף.
בְּהַגִּיעַ עוֹנַת הַקָּטִיף יָרַד הַיָּדִיד אֶל הַפַּרְדֵּס וְהִתְחִיל לְבָרֵר אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים מָתַי אוֹסְפִים אֶת כָּל הַפֵּרוֹת יַחַד, כִּי הוּא רוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמוֹת וּמַעְשְׂרוֹת. בַּמָּקוֹם נָכְחוּ פּוֹעֲלִים אֲחָדִים שֶׁיָּדְעוּ הֲלָכוֹת, וְהֵם אָמְרוּ לוֹ: "אַתָּה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלִיחַ שֶׁל חֲנוֹךְ!". "לָמָּה?" הוּא שָׁאַל בְּתַדְהֵמָה, וְהֵם הִסְבִּירוּ לוֹ: אִי אֶפְשָׁר לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ עַל פְּעֻלָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ בְּשָׁעָה שֶׁמְּמַנִּים אֶת הַשָּׁלִיחַ. הַגֵּד לָנוּ, בְּבַקָּשָׁה, הַאִם כְּשֶׁחֲנוֹךְ מִנָּה אוֹתְךָ לְשָׁלִיחַ, אֶפְשָׁר הָיָה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעְשְׂרוֹת מֵהַפֵּרוֹת?", "לֹא! הֵשִׁיב הַיָּדִיד, הֵם עֲדַיִן לֹא צָמְחוּ מַסְפִּיק!". "יָפֶה אָמַרְתָּ", הִמְשִׁיכוּ הַפּוֹעֲלִים, "לָכֵן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְמַנּוֹת אוֹתְךָ כְּשָׁלִיחַ".
