דָּם בַּפֶּה

שְׁנֵי אַחִים חביבים ונִמְרָצִים שִׂחֲקוּ בַשְּׁכוּנָה עִם יְלָדִים נוֹסָפִים. לְפֶתַע נִתְקַל אחד מהם בְּקֶרֶשׁ, נָפַל אַרְצָה וְנֶחְבַּל קַלּוֹת. הוּא לֹא נִפְצַע בְּאֹרַח רְצִינִי, רק "קִבֵּל" רַק מַכָּה קַלָּה בְּתוֹךְ הַפֶּה, ונהיה לו דימום קטן בפה.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל אִמָּם מִן הַחַלּוֹן שקראה להם לבוא לאכול. היְלָדִים היו צַיְתָנִים וּבִקְפִיצוֹת עַלִּיזוֹת עָלוּ בַמַּדְרֵגוֹת, נִכְנְסוּ לְבֵיתָם וְהִתְיַשְּׁבוּ לְיַד הַשֻּׁלְחָן לֶאֱכֹל אֲרוּחַת עָרֶב.

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל שאל האח שלא נפצע - " האם מֻתָּר לאחי הפצוע לֶאֱכֹל? הֲרֵי יֵשׁ לוֹ קְצָת דָּם בַּפֶּה מֵהַפֶּצַע, וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת דָּם."

אָבִיו יָשַׁב בַּסָלוֹן וְלָמַד, וּכְשֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרָיו שֶׁל אַרִי, קָם מִמְּקוֹמוֹ, נִגַּשׁ לַמִּטְבָּח וְהִסְבִּיר לִילָדָיו הַחֲבִיבִים כך: " הַתּוֹרָה אוֹסֶרֶת לֶאֱכֹל רַק דָּם שֶׁל בְּהֵמָה, חַיָּה אוֹ עוֹף, וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת דָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אָמְנָם, חֲזַ"ל אָסְרוּ גַם דָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ וְיֹאמְרוּ שֶׁגַּם דָּם שֶׁל בְּהֵמָה מֻתָּר, אֲבָל אִם הַדָּם יוֹצֵא מִפֶּצַע בְּתוֹךְ הַפֶּה, מֻתָּר לִבְלֹעַ אוֹתוֹ, כִּי אִישׁ לֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ וְלֹא יָבֹאוּ לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁדַּם בְּהֵמָה מֻתָּר".