דִינֵי שְׁטָרוֹת
הַסֻּגְיוֹת הַנִּלְמָדוֹת בְּדַפִּים אֵלּוּ מוֹסִיפוֹת לַעֲסֹק בְּדִינֵי שְׁטָרוֹת.
בֶּעָבָר הָיוּ מְבַקְשִׁים מִסּוֹפְרִים שֶׁיִּכְתְּבוּ שִׁטְרוֹת הַלְוָאָה.
בַּמִּשְׁנָה לוֹמְדִים מָה הַדִּין אִם רַק הַמַּלְוֶה, אוֹ רַק הַלּוֹוֶה, מוֹפִיעַ אֵצֶל הַסּוֹפֵר וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר.
הַאִם הַסּוֹפֵר רַשַּׁאי לִכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר בְּלִי שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים לְפָנָיו?
התשובה היא שאִם הַמַּלְוֶה מְבַקֵּשׁ מֵהַסּוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר האומר שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ כֶּסֶף - בָּרוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהֵעָנוֹת לוֹ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁטָר מֵעִיד לְטוֹבָתוֹ וּבְלִי הַסְכָּמַת הַלּוֹוֶה אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר, כִּי הוּא עָלוּל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כִּרְאָיָה שֶׁנֶּעֶרְכָה הַלְוָאָה בְּעוֹד שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא לֹא הִלְוָה כְּלָל.
אולם אִם הַלּוֹוֶה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר, וּכְגוֹן שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדוֹ שְׁטָר מוּכָן כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הָעֵת יוּכַל לִלְווֹת וְלָתֵת לַמַּלְוֶה אֶת שְׁטַר הַהַלְוָאָה לְלֹא עִכּוּבִים - אֶפְשָׁר לְהֵעָנוֹת לְבַקָּשָׁתוֹ.
גַּם בְּשִׁטְרֵי קִנְיָן, אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שְׁטָר לַמּוֹכֵר בְּלֹא לְבַקֵּשׁ אֶת הַסְכָּמַת הַקּוֹנֶה, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁטָר הוּא לְטוֹבַת הַקּוֹנֶה וְהִמָּצְאוּת הַשְּׁטָר בְּיַד הַמּוֹכֵר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַזִּיק לַקּוֹנֶה.
