בְּאֵיזֶה שֶׁמֶן רַשַּׁאי דָּוִד לְהִשְׁתַּמֵּשׁ?
לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת הָיוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.
בְּאַחַד הַיָּמִים עָמַד דָּוִד בְּבֵיתוֹ וְנָדַר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִשֶּׁמֶן, וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע אָסוּר הָיָה לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁמֶן. וְהִנֵּה, יוֹם אֶחָד הִגִּיעָה חֲבִילָה מֵהַדּוֹדִים שֶׁמִּתְגוֹרְרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ וּבָהּ בַּקְבּוּק שֶׁמֶן הַמּוּפָק (הַמְיֻצָּר) מִשּׂוּמְשׂוּם. הַדּוֹדִים כָּתְבוּ: "כְּדַאי לָכֶם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁמֶן זֶה, הוּא טָעִים מְאֹד וּבָרִיא בִּמְיֻחָד".
דָּוִד אָמַר לְעַצְמוֹ: "חֲבָל שֶׁנָּדַרְתִּי הֲנָאָה מִשֶּׁמֶן, כִּי עַכְשָׁיו אֵינִי יָכוֹל לִטְעֹם אֶת הַשֶּׁמֶן הֶחָדָשׁ הַזֶּה שֶׁמִּיָּמַי לֹא הִכַּרְתִּי". כְּשֶׁסִּפֵּר דָּוִד אֶת הַמַּעֲשֶׂה לָרַב, אָמַר לוֹ הָרַב: " דָּוִד, תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, אַתָּה יָכוֹל לֵהָנוֹת מִשֶּׁמֶן הַשּׂוּמְשֻׂמִּים, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ גָּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד, וְלָכֵן כְּשֶׁאָנוּ אוֹמְרִים "שֶׁמֶן" אָנוּ מִתְכַּוְּנִים לְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁנָּדַרְתָּ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה מִשֶּׁמֶן, כַּוָּנָתְךָ הָיְתָה לְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד, אַךְ מִסּוּגֵי שְׁמָנִים אֲחֵרִים אַתָּה רַשַּׁאי לֵהָנוֹת. בְּתֵאָבוֹן".
