היא קירבה לו המים לשתות עד סוף השתיה

ותכל להשקותו (כד, יט).
היה צריך לומר ויכל לשתות נתכוון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו.
עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה, לזה אמרה אליו גם לגמליך וגו' עד אם כלו, ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר: