בענין האיסור שהוציא רבינו האוהחה"ק על אכילת חגבים
אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ (כתיב, וקרי' לו) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ (יא, כא).
כתב האור החיים הק': "כבר הארכתי בחיבורי על טור ויורה דעה (פרי תואר סי' פה) שהעיקר כפירש''י בזה שצריך שיהיו לו כרעים הארוכים סמוכים לצווארו. והטועים להתירה כי אין מין זה בנמצא, אף אני השיבותי אותו וכו' אין ראיה ממה שאין מצוי מין זה לומר שאיננו בעולם שהרי יש מינים הרבה ודאי ואינם מצויים כל עיקר אצלנו, "לכן כל ירא וחרד ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה, וימחה בשולחי יד". והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם הרבים לא נגע ה' עוד במכה זו ולא נראו זה יותר מי''ב שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות" עכ"ל.
*
דברים חוצבי להבות אלו של ה"אור החיים" הק' נסובו על מעשה שהיה, וכפי שמביא בספר שמלת אליעזר (פר' בא מאמר ב'): בתקופת מגוריו במקנס, היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה אכילת ארבה מסוג מסוים. בהסתמכם על גדולי הדורות הקודמים שהתירו מין זה בשעתם. כאשר בירר רבינו ה"אור החיים" הק' את הענין, עלה בידו כי אותו היתר ניתן בשנת רעב, כאשר נחילי פשטו על השדות והשמידו את כל היבול. כאשר רעב כבד פקד את המדינה עד כי מתו אנשים מרעבון, וכמה מחכמי הדור התירו כהוראת שעה, לאכול סוג מסוים של ארבה, לפי סימני כשרות שמצאו.
שעת החירום חלפה, אך כיון שנעשה להם כהיתר, המשיכו האנשים לאכול מין ארבה זה. משהודיע ה"אור החיים" הק' על האיסור התקבלה הוראתו אצל כל הציבור חוץ מחכם אחד שהמשיך באכילת החגב, למרות האיסור. עד שבאחד הלילות חלם הלה, שהוא אוכל שקצים ורמשים. ויהי בהיות הבוקר סר מהר לבית ה"אור החיים" הק' וסיפר לו את החלום אשר חלם. הסביר לו רבינו כי אמנם הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים. מאז התקבלה תקנתו של ה"אור החיים" על דעת כולם.
ואף מן השמים סייעו בידו, כי עד שנה זו, היה מין ארבה מגיע לעיתים מזומנות, ומאז תקנת האיסור, לא הופיע ארבה זה במשך עשרות שנים. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו, ופי ה' דיבר מתוך גרונו עכ"ד.
