אמר צ' פעמים "מוריד הטל" בניגון שאלה | מי שספר ספירת העומר בלשון שאלה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א

אמר צ' פעמים "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל" בניגון של שאלה | מי שספר ספירת העומר בלשון שאלה, אם יצא ידי חובה בספירה זו

שאלה:

מעשה באדם שחשש לשכוח (או להסתפק) באמירת "מוריד הטל" בימות החמה, ולכן ביום טוב ראשון של חג הפסח, לאחר תפילת מוסף, ישב יחד עם בני ביתו וילדיו, ואמר תשעים פעם "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל", ועל ידי כך חשב להרגיל את לשונו לאמירה הנכונה בימות החמה, שלא יבוא לבית הספק, וכמו שכתב השו"ע (או"ח סימן קיד ס"ט) וז"ל: אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת 'אתה גבור' עד 'מוריד הטל' צ' פעמים, כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור.

הוא שיתף את ילדיו בשימוש באצבעותיהם עבור ספירת התפילה תשעים פעמים, אלא שבמהלך האמירה, משחפץ לעורר את שמחת ילדיו ועירנותם, אמר כמה פעמים "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל"?! בניגון של תמיהה ושאלה.

והנה עלה בלבו הספק, אם כשאמר בלשון שאלה, עולה לו להרגל לשונו בכלל התשעים פעמים, או שמא כיון שאמר את המשפט בלשון שאלה, הרי אינו אומר כן בנוסח התפילה, וא"כ לא הועיל בזה?

תשובה:

טרם נשיב על שאלה זו, נציין שבכעין ספק זה יש להסתפק בנידונים רבים, כגון, א. אדם המברך ברכות הנהנין ומסיים בניגון של שאלה "שהכל נהיה בדברו? ""בורא מיני מזונות? "וכדו', האם יוצא ידי חובה בברכה זו, ואם יש לענות אמר אחר ברכה הנאמרת באופן זה?

ב. מי שספר ספירת העומר בלשון שאלה, אם יצא ידי חובה בספירה זו. דמצד אחד יש לומר שסוף סוף אמר את הספירה הנכונה, ומאידך כיון שאמר בלשון שאלה, דהיינו בלשון של ספק, אפשר שלא יצא? וכן יש בזה נפק"מ לגבי אדם השואל את חברו "היום כך וכך לעומר?! "ומזכיר את המספר הנכון, האם הוא יכול לחזור ולספור בברכה או לא.

ג. כמו כן יש להסתפק באדם שהקדיש קרבן בלשון שאלה. הרי זו עולה?! הרי עלי עולה?! האם חלה על הבהמה קדושה או לא?

ד. וכן יש לעיין בתפילת שמו"ע וחזרת הש"ץ בלשון שאלה, וכגון שסיים הש"ץ ברכת אבות או ברכת מחיה המתים בלשון שאלה, האם יצא ידי חובה או לא?

ה. וכן יש לעיין בקריאת התורה, שהבעל קורא, מנגן פסוקים בלשון שאלה. וכגון בעשרת הדברות "אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים? "בלשון שאלה, וכן "לא תרצח? "וכד' בשאר פרשיות. האם בכל הני, נפסלת או נפגמת האמירה, ויש לאמרה שוב כהוגן, או שאין משמעות לנגינה באמירת הדברים?

הניגון משנה את משמעות הדברים

והנה הדבר פשוט שבאופן רגיל, נגינת הדברים משנה את המשמעות של הדבר, וכן מצינו בכמה וכמה מקומות בש"ס שנאמרו דברים בלשון תימה או בניחותא.

וכמו כן בנדון שאלותינו, אין הדברים אמורים רק בלשון תימה, אלא שהנגינה הופכתם לשאלה ולתמיהה. ופעמים שנגינת הדברים גורם להם להישמע ככפירה, כגון בברכות חזרת הש"ץ, או שהניגון גורם לכך שהדבר נשמע כספק כבספירת העומר.

צליל סותר כוונה

והנה מצינו שכוונה סותרת מעשה, דהיינו, אף דדעת הרבה פוסקים שבמצוות דרבנן אין הכוונה מעכבת, ויש אומרים שגם מצוות דאורייתא לא צריכים כוונה, כמבואר בשו"ע (או"ח סימן ס ס"ד) ובמשנ"ב (שם), מכל מקום היינו דווקא בסתמא, אולם אם מכוון להדיא שלא לצאת י"ח המצוה, אינו יוצא. ולכאורה הכא, שמנגן בלשון שאלה, הרי אלימה טפי מכוונה המקלקלת, דהא עושה מעשה נגדי, ואם כן אולי לא יוצא ידי חובה.

ראיה מהגמרא בנזיר

והנה שנינו במשנה בנזיר דף כ ע"ב שהאומר לאשתו: הריני נזיר, ואת, ואמרה אמן, שבעניית 'אמן' הרי זה כאילו אמרה 'הריני מקבלת את דבריך' וחלה נזירות על שניהם. ודינו שהוא מיפר את שלה - ביכלתו להפר את נזירותה ואף אם יפר לה, עדיין יהיה נדר הנזירות שלו קיים ואין נזירותו תלויה בנזירותה.

והנה הגמרא בדף כב ע"ב מקשה סתירה מברייתא, ורמינהו - האומר לאשתו 'הריני נזיר ואת', ואמרה 'אמן' שניהם אסורין - ואינו יכול להפר את נדרה, ואם לאו - אבל אם לא אמרה אמן, שניהם מותרין, ואף עליו לא חלה נזירות, מפני שתלה נדרו בנדרה - שמקבל על עצמו נזירות רק אם אשתו תהיה נזירה כמותו, ולכן אם לא אמרה אמן שניהם מותרים. ומה ששנינו ברישא שאם אמרה אמן שניהם אסורים ואינו יכול להפר לה, זה סותר למה ששנינו במשנה שאם אמרה אמן, מיפר את שלה ושלו קיים.

הגמרא מביאה תירוץ של רב יהודה לשנות את גרסת הברייתא, ואח"כ מביאה את תירוצו של אביי: אפילו תימא כדקתני, ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה ומתניתין כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי משום הכי מיפר את שלה ושלו קיים. כלומר בברייתא מדובר כגון דקאמר לה 'הריני נזיר ואת', ואומר כן בלשון ניחותא ולא בלשון שאלה, ומשמעות דבריו 'אהיה נזיר אם גם את תהיי נזירה', ולכן אינו יכול להפר את נדרה, כיון שתלה את נדרו בנדרה, וכיון שבעל עוקר את הנדר מעיקרו, אם יפר את נדרה גם נדרו יתבטל, ואסור לאדם להפר את נדרי עצמו. אבל במשנה מדובר כגון דאמר לה 'הריני נזיר', ושאל את אשתו 'ואת מאי?' ולא תלה את נזירותו בנזירותה, ומכיון שכך מיפר את שלה ושלו קיים.

ספר ספירת העומר בניגון שאלה

ובענין ספירת העומר בלשון שאלה, יעוין בספר זכור לאברהם (אלקלעי, או"ח אות ס ס"ק יב עמוד סט ע"ב, הו"ד בכף החיים סימן תפט ס"ק סא) שהסתפק בזה, וזה לשונו: יש להסתפק במי ששאל לחבירו בלשון שאלה, שלא שאל לו כמה ימים הם, אלא שאל לו בזה הלשון: "ארבעה ימים הם בזה הלילה? "והשיב לו: "הן", אי יצא י"ח ולא יכול לספור עוד בברכה.

וכתב שאפשר דדמי לדין השו"ע (או"ח סימן תפט ס"ד)א, מאידך יתכן דדוקא בדין השו"ע שהשיב לו כך וכך ימים הוא דחשיב כמונה, אף על פי שלא כיון לספור, אמנם בנדון זה שהשואל מה שמוציא מפיו אינו אלא בלשון שאלה, וספוקי מספקא ליה אם הם ארבעה או לא, בזה כ"ע יודו דלא יצא, דאין דרך למנות בלשון שאלה ותמיה. וכן מסתבר דאינו יוצא בזה ויוכל לספור בברכה, מכיון דהוא עצמו מה דמוציא מפיו הוא בלשון ספק ושאלה, ואינו יודע בירור הדבר איך יעלה ע"ד לומר. גם בזה דמצות א"צ כוונה ויצא בזה כיון שמעיקרא הוא אינו יודע אם כו"כ הם או לא, ועל הכל שהוא לשון שאלה.

והיה אפשר לומר, דאפילו אם יודע בבירור שהם ארבעה, אלא דעל הצד היותר טוב שאל כדי להוציא שום צד ספק מלבו, עכ"ז יוכל לספור עוד בברכה, כיון דמה שמנה לא היה אלא בלשון שאלה, ואין דרך למנות כך.

אלא דיש לדחות, דשהוא מסופק בדבר נראה דלא יצא, ויש קצת ראיה ג"כ מלשון השו"ע, דאם איתא דבנדון זה ג"כ יוצא הו"ל לשו"ע לאשמועינן זה, וכ"ש המשיב.

ולהמתיק את דברי הזכור לאברהם, יש לומר משל למה הדבר דומה, למנהל בנק שביקש מאחד העובדים לספור את הכסף שבכספת. בתשובה השיב לו העובד: יש כאן 000, 10 שקל? בלשון שאלה. ברור שלשמע תשובה זו יפטר המנהל את העובד לאלתר, כיון שכך לא סופרים כסף.

ועל אחת כמה וכמה שסופרים ספירת העומר שהיא מצוה גדולה, יש לספור ספירה רגילה כדין ספירה, ואם סופר בלשון שאלה, מסתבר שלא יצא ידי חובה.

ולגבי ש"ץ המסיים את ברכותיו בניגון של שאלה, נראה דאין בזה חשש כפירה ח"ו, אלא שגעון ודרך ליצנות ואין לעשות כן.

וכמו כן נראה לגבי מי שאמר תשעים פעם מוריד הטל בניגון של שאלה, אין זה מרגיל את עצמו לומר כן בלשון רגילה, וצ"ע.