תפירת בגד בראש חודש נושאים: במעגל השנה, כללי

שאלה

אשה שעובדת בהשכרת שמלות וצריכה לתפור לחתונות לצורך פרנסתה, האם יכולה לתפור בראש חודש?

תשובה

נהגו הנשים לא לעשות מלאכה בראש חודש, ובמקום שנהגו לעשות מלאכות מסוימות הולכים כפי המנהג. לגבי תפירה בראש חודש, הסכמת הפוסקים שצריך לקיים המנהג ולא לתפור בראש חודש, אף לא לצורך פרנסה. אמנם, מי שאיננה עצמאית אלא עובדת אצל מעסיק ואינה יכולה לחסר מעבודתה, יכולה להקל אם חוששת שתאבד את עבודתה. גם עצמאית שקשה לה בפרנסה והיא דחוקה לעבודה זו, אם רוצים להקל יש לה על מי לסמוך, ועל כן תעשה שאלת רב. ואם נהגה להחמיר ורוצה להקל, צריכה לעשות התרת נדרים.

ואשה שעובדת, תימנע ממלאכה אחרת עכ"פ כדי שיהיה ניכר שהיא שובתת לכבוד ראש חודש.

מקורות להרחבה:

מקור מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח:

מובא בגמרא ערכין (י:) שראש חודש נקרא מועד ולא איקדיש בעניין עשיית מלאכה, וכן מובא בגמרא חגיגה (יח.) ראש חודש יוכיח שיש בו מוסף ומותר בעשיית מלאכה. ובגמרא מגילה (כב:) מובא ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים. ופירש רש"י (שם ד"ה ראשי חדשים) שאין בו ביטול מלאכה כל כך משום שאין הנשים עושות מלאכה. ומביא ששמע מפי 'מורי הזקן', שניתנה לנשים מצוה זו, בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל. ומביא בשם ברייתא דרבי אליעזר, שהנשים לא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כוח להציל, ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהיו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר 'תתחדש כנשר' וכתוב 'אשר נסתרת שם ביום המעשה'  וקאי גם על ר"ח. ומסיים שראש חודש אין ביטול מלאכה לעם, לפי שאין עושים מלאכה אלא בדבר האבד.

ובטור (סימן תיז) כתב שנשים בטלות ממלאכה בראש חודש, והביא מהירושלמי שהנשים נהגו לא לעשות עבודות בראש חודש. ושמע מאחיו הרב יהודה טעם לדבר, שהמועדים נתקנו כנגד האבות, וי"ב ראשי חדשים כנגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם שהן לא היו בחטא.

והב"י (שם) מביא בשם רבינו ירוחם שאותם שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין להם לעשות שום מלאכה. וכתב שראה שיש כאלו שנוהגות שלא לעשות מלאכה בשביל שכר, אבל תופרות בגדי כלי הבית, ונראה שגם זה אין לעשות, דמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות להיזהר שלא לעשות מלאכה כלל. ואפשר שמתחילה קיבלו על עצמם לשנות מיום חול, ולא לגבי מלאכות שאינן עושות בשביל שכר.

דין המנהג שלא לעשות מלאכה בר"ח:

בשו"ע (סימן תיז ס"א) מביא להלכה שראש חודש מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. ומוסיף הרמ"א (שם) שאם נהגו לא לעשות רק חלק מהמלאכות, הולכים אחר המנהג. והמג"א (שם סק"ג) כותב שזה דווקא אם התנו מפורש, אך בסתם אין להקל כלל (ולא יעשו שום מלאכה). וכן פסק המשנ"ב (שם סק"ד). ובביה"ל (ד"ה והנשים שנוהגות) כתב שמ"מ אין להקל, כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן, אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים. ומביא הביה"ל (שם ד"ה הוא מנהג טוב) בשם המור וקציעה דמסתברא שבלילה מותרים במלאכה, דהוי בצנעא. ולא נאסרה בר"ח אלא מלאכת פרהסיא. וכתב הביה"ל שאינו יודע אם נהגו כדבריו בזה.

תפירה בר"ח:

בשו"ת התשב"ץ (ח"ג ענין רמד) כתב שמה שנהגו איסור זה לטוות, ונהגו היתר בשאר מלאכות כגון תפירה וכיוצא בזה. והטעם שנהגו לא לעשות בעיקר מלאכות אלו, כתב התשב"ץ (שם) לפי שבמלאכת המשכן נזדרזו הנשים יותר מהאנשים, שנאמר ויבואו האנשים על הנשים, וכתוב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה, וכתוב טוו את העזים שהייתה חכמה יתרה. ובעגל האנשים הזדרזו יותר מן הנשים. ומשום שהאנשים הזדרזו בעגל והתעצלו במלאכת המשכן ניטל מהם איסור מלאכה בר"ח וניתן לנשים.

ובדעת תורה (ח"ד סימן תיז) מביא את דברי התשב"ץ שהמנהג לאיסור הוא רק בטוויה, ולא בתפירה. וכתב דבמדינתנו נהגו איסור גם בתפירה.

ובכף החיים (שם ס"ק לב) כתב בשם האליה רבה על דברי הרמ"א שנכון הוא לנשים לנהוג בעצמם שלא לעשות שום מלאכה בראש חודש אפילו אם אינן עושות להשתכר, ואפילו לטוות פשתן וכיוצא בו ממלאכות הקלות.

וכן כתב הגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו סימן קנ) שלא להתיר לנשים לתקן בגדים ע"י תפירה בר"ח, משום שהמנהג לדידן לאסור גם בתפירה. והביא את שיטת המור וקציעה שהאיסור הוא רק בפרהסיא, וכותב שהביה"ל כתב שלא נהגו כן.

ובספר נתיבי עם (סימן תיז הערה ג) כתב על דברי הרמ"א שהכל הולך אחר המנהג, שבירושלים המנהג שלא עושות כביסה, וטויה, וסריגה, וכל מעשה מחט. אבל מעשה מאפה והדומה לזה מותר.

ובארחות רבינו (ח"א הלכות ר"ח ס"א) מביא שבבית הסטייפלער החמירו שלא לעשות מלאכת תפירה וסריגה, אבל היו מכבסות.

לצורך פרנסה:

בערוך השולחן (שם סק"י) כתב שאצלנו נשים בעלי בתים אין עושות מלאכה, ונשים העוסקות באומנות עושות מלאכה, ולא קיבלו עליהם להפסיד פרנסתן, ולכן מותר לצורך פרנסה לעשות מלאכה, וסומך דבריו על דברי הרמ"א שהולכים אחר המנהג.

והגר"נ קרליץ חולק על דברי ערוך השולחן בספר חוט השני (הלכות שבת ח"ד, קובץ ענינים הלכות ר"ח) וכתב שלמעשה נהגו הנשים להמנע בר"ח מכביסה ותפירה, ויש להתיר כמו בחוה"מ לצורך דבר האבד. אבל אין להתיר לצורך פרנסה.

ויש לציין שמדברי הב"י (המובא לעיל) משמע שאין להתיר לצורך פרנסה, שכתב: ראיתי שיש כאלו שנוהגות שלא לעשות מלאכה בשביל שכר, אבל תופרות בגדי כלי הבית, ונראה שגם זה אין לעשות, דמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות להיזהר שלא לעשות מלאכה כלל. משמע שלתפור בשביל להשתכר אין להקל כלל. וצ"ע מניין הביא בערוך השולחן היתר זה. ולכאורה ראה שנוהגים היתר בזה והסתמך על דברי הרמ"א שהכל לפי המנהג. וא"כ במקומות שאכן נהגו לתפור המיקל יש לו על מי לסמוך.

אמנם מי שהיא עצמאית שיכולה בר"ח להפסיק מעבודתה ולא לתפור, אין ראוי שתתפור. אך אם היא עובדת אצל מעסיק, שאינה יכולה לחסר מעבודתה יכולה להקל אם חוששת שתאבד עבודתה. משום שלא קיבלו על עצמם המנהג כדי לאבד פרנסתם. אמנם טוב שתקבל על עצמה מלאכה אחרת שלא לעשות בר"ח כדי לקיים מנהג חשוב זה.

ואם הייתה נוהגת שלא לתפור אך כעת זקוקה לכך לצורך פרנסתה אצל המעסיק, תעשה התרת נדרים כמו שעושים על כל מנהג שנהגו בו שלש פעמים.

ב' ימי ר"ח:

במשנ"ב (סימן תיז סק"ד) מביא שיש דעות בפוסקים, לגבי חודש שיש בו ב' ימים ר"ח. שיש אומרים שצריכין ליהיות בטלים שני ימים ממלאכתם (תשב"ץ המובא לעיל), ויש אומרים שזה תלוי במנהג המקום (פר"ח). והמחלוקת היא לגבי היום הראשון שהוא השלמת החודש שעבר, שבו יש שנהגו יותר להקל. אבל היום השני הוא עיקר ר"ח שבו אין להקל.