נורה במקרר – טעות לעולם חוזרת נושאים: שבת, כללי

שאלה
דקה לפני שבת, הגיע אלעזר יוסף נסער לבית המדרש, הוא ניגש לבעלי ואמר לו: "לא נעים לי לספר לך, סך הכל עשית לי טובה, אבל גם נכשלתי בגרימתך בחילול שבת וגם אין לך סלטים לסעודות השבת...". אני הייתי בקבלת שבת בהוסטל לתשושי נפש, שאותה אנו מארגנות מדי שבת מזה תקופה ממושכת, בעלי היה בדרכו לבית המדרש לתפילת מעריב של ליל שבת, כשפגש את שכננו אלעזר יוסף בחדר המדרגות וזה ביקש ממנו לאכסן במקרר שבביתנו קופסה גדולה של אוכל הטעון קירור. בעלי מיהר כדי להספיק קבלת שבת בניחותא, הוא ידע שאלעזר יוסף יודע היכן מונח מפתח ביתנו, ואמר לו שיכול להכניס את האוכל למקרר ולנעול אחריו את הדלת.
כעת מתברר שכשפתח אלעזר יוסף את דלת המקרר, אחרי שכבר קיבל על עצמו שבת, נדלקה נורת המקרר. הוא נבהל ונרתע לאחוריו. הדלת נסגרה מאליה והוא חזר לביתו, שלח את ילדיו לחפש מקום אחר לאכסון הקופסה ומיהר לצאת גם הוא לבית המדרש. בעלי הצטער על שגרם לחברו לחלל שבת אף שכמובן היה החבר 'מתעסק' במלאכה זו שכן לא עלה על דעתו שאינו רק פותח דלת מקרר, ובעיקר כעס על עצמו ששכח לנתק את הנורה כדרכו מדי יום שישי. הוא שיער שכל בני הבית לא יאהבו את העובדה שיהיה עליהם לוותר השבוע על כל המאכלים והמשקאות שבמקרר וניסה לעודד את עצמו, שזהו הנסיון שלו, לשמוח בשבת למרות הכל.
כך עברה עליו התפילה, אבל כשעמד בסוף התפילה עם חבריו כדי לאחל לרב השכונה 'שבת שלום', עלתה בדעתו מחשבה, הוא פנה לחברו ושאל אם יוכל לתאר לו את המקרר שאת דלתו פתח. מהר מאד התברר שהשכן פתח את המקרר הישן שלנו שהמשכנו להשתמש בו לצד המקרר החדש, אך תדירות השימוש בו פחתה ובשבתות לא היינו פותחים אותו כלל. התברר שכל הלחץ היה בטעות, והכל בסדר, נורת המקרר ובו הסלטים ושאר המאכלים והמשקאות נותקה כרגיל ומותר לפתחו.
אך האם המחשבה השגויה בשעת כניסת השבת שלפיה אסור להשתמש במקרר, הפכה אותו ואת תכולתו למוקצה?

תשובה
תכולת המקרר אינה מוקצה, ואין כל מניעה להשתמש במקרר ובתכולתו.

מקורות לעיון והרחבה:
שו"ע אורח חיים סימן שי סעיף ד. סיכום רחב בדעת הפוסקים שמוקצה [בבין השמשות] בטעות אינו מוקצה, ראו בפסקי תשובות סימן שי הערה 53.
במקרה שלפנינו, נראה שיש שתי סיבות לכך שאין כאן אפילו 'מוקצה בטעות':
א. מאחר שהיו לו 2 מקררים, וגם לא ראה את הבעיה בעיניו, מסתבר שלא הקצה את המאכלים מדעתו לגמרי, אלא היה מסופק בינו לבין עצמו במציאות הדברים, וככל הנראה חשב שיבוא לביתו ורק אז יתברר לו המצב לאשורו.
ב. דעת הרמב"ן שכל שהמוקצה הוא מחמת סיבה חיצונית שאינה קשורה למאכל או לדבר עצמו, אין אומרים 'מיגו דאתקצאי'. וכן פסק בשו"ע סימן תקי"ח סעיף ט'. אמנם הביאור הלכה כתב שיש להקל בזה רק בשעת הדחק. אך באופן שלפנינו, היות שלא דחה את המאכלים בידיים, אין לחוש מצד 'מיגו דאתקצאי'. הרחיב על כך בארחות שבת פרק יט הערה תקלט.