אמירה לנכרי כדי להציל יהודי מחטא נושאים: שבת, כללי

שאלה
שהיתי בבית חולים בשבת, ובליל שבת לפני השינה, האור בחדר דלק, ישנה במקום אחות שאינה יהודייה שעוברת ומכבה את האורות בחדרים בשעה 10 אבל כולם היו עייפים ויגעים ורצו לישון. אחד מהם שידע שמן הסתם יהיה אכפת לי אם יהודי יכבה את האור, קרא לעברי: אליהו (שם בדוי), אתה רוצה לקרוא לאחות שתכבה את האור כבר עכשיו, החברים עייפים ואם היא לא יכולה לבוא עכשיו אנחנו נכבה לבד. הערתי שאסור גם לבקש מגוי לכבות את האור.
שכני לחדר נבוך ואמר שהוא לא יודע כיצד יוכל לעזור, ובאם הוא לא מתכוון לקרוא לגוי, הרי שהוא עצמו מתכוון לכבות את האור.
מה היה עלי לעשות?

תשובה
באופן השאלה, כיון שמדובר בבית חולים, גם באופן שהם חולים שאין בהם סכנה, ככל שיש חשש שהדבר נחוץ להם מפאת בריאותם, התירו לומר לנכרי להדליק או לכבות את האור.
גם באופן שבו לא היה מדובר בחולים, אלא במקום רגיל, יש נידון נרחב בין הפוסקים אם יש לאדם לעשות חטא מדרבנן כדי להציל את חבירו מאיסור חמור דאורייתא. לא ברור שבמקרה של אחד שאינו שומר תורה ומצוות במוצהר, קיים הכלל הזה, ולכן ראוי להימנע ולמצוא דרכים שהשני יאמר לגוי, [או באופנים שלגוי עצמו יהיה תועלת בדבר, ואז אם ירצה לעשות זאת עבורו ולא בשביל הישראל, ניתן לומר לו לבצע פעולה מותרת באופן שיגרום לו להיכנס ולכבות את האור].

מקורות להרחבה:
לגבי חולה שאין בו סכנה, הכלל הוא שאם הוא צריך שידליקו או יכבו את האור לצורך בריאותו, כגון לקחת תרופות או למנוע ממנו כאבים, מותר לומר לגוי שידליק את האור לצורך החולה וכדומה. שו"ע סימן שכ"ח סעיף יז. וראה רמ"א סימן רע"ו סעיף ב'. וראה עוד שו"ע סימן ש"ז סעיף ה'.
השאלה עצמה ממוקדת יותר בנושא כללי אם רשאי או צריך אדם לעשות איסור דרבנן כדי שהשני לא יעבור על איסור דאורייתא, שאלה זו היא כמובן באופן שאין בו היתר לומר לנכרי מצד חולה, אלא אפילו באנשים רגילים, כגון כשנקלע למקום שיש שם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, או למשל בתוככי בית החולים כאשר מדובר באנשים שאינם חולים או צוות שנמצא, ורוצים למנוע מהם מלבצע חילול שבת רח"ל:
יש גמרא מפורסמת (שבת ד.): מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך? ומפרש רש"י: וכי אומרים לו לאדם - צא וחטא איסור קל, כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור. הראשונים על אתר (כך גם בתוספות שם) מביאים הוכחות מכמה מקומות בש"ס שכאן אומרים לאדם שעדיף שיעשה חטא קל מאשר שחבירו יעשה חטא חמור. ויש כמה מהלכים בנידון זה. התוספות לפי דרך אחת אכן סבורים שרק באופן שהמעשה כבר נעשה לא אומרים לשני להציל את חבירו ולהחזיר את הגלגל. ויש דרכים נוספות.
אכן, מבואר בחו"מ סי' ע"ג (סעיף ז') דהנשבע לפרוע לחבירו ליום פלוני ואירע אותו יום בשבת וכו' ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתנו לו בתורת פרעון, וכתב הסמ"ע (סק"כ) דאפילו לאנשים אחרים מותר להתעסק בשומא זו כדי שיקיים המצוה. והקשו הט"ז והש"ך (סקכ"ב) שהרי אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. וכתב שם הש"ך שכאשר בא למנוע מחבירו עבירה אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו.
אמנם יש מהפוסקים שכתבו לחלק דדוקא אם שני האיסורים הם דאורייתא, אלא שאיסור אחד חמור בעון מיתה והשני הוא באיסור לאו, אז אין אומרים שיחטא זה באיסור קל בשביל להציל חבירו מעון חמור, אולם כאשר אצל אחד הוא איסור דאורייתא ואצל השני דרבנן, מוטב שיעבור זה איסור קל דרבנן ולא יעבור חבירו איסור חמור. ויש עוד חילוקים בזה.
בנידון שלפנינו, האמת שבסוף האיסור להדליק חשמל, ידוע מחלוקת הפוסקים האחרונים אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן. ואיך שיהיה גם אם איסורו מדרבנן, הרי באמירה לנכרי הרי זה 'תרי דרבנן' וקל יותר. אם כן, לפי הפוסקים הללו יש מקום לומר שמוטב שיאמר לנכרי מאשר שחבירו הישראל ידליק בשבת. גם לשאר השיטות דלעיל, במקרה זה הרי בא הישראל לעשות איסור כעת, ואין זה רק למנוע ממנו שלא יעבור עבירה שכבר גרם שתבוא לו, כמו אפייה במסכת שבת, או מה שאינו פורע חובו לאחר שכבר נשבע וכעת החשש הוא רק שיעבור על השבוע, ואם כן יש מקום לומר שגם לדידהו מוטב שיאמר הוא לנכרי מאשר שחבירו ידליק בשבת.
אך יש לציין שהנודע ביהודה (תנינא אבן העזר לז) הביא את מחלוקת הראשונים, התוספות והרשב"א, ומה שפסק השו"ע בהלכות שבת (סימן ש"ו סעיף יד) כהתוספות שרשאי לעשות איסור דרבנן כדי להציל חבירו מאיסורא דאורייתא, ועיין במשנה ברורה שם (סקנ"ו) דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא, אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך, ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה. אמנם הנודע ביהודה מוכיח מהרמ"א בסימן שכ"ח (סעיף י) שפסק כהרשב"א שאין להקל בזה, וכתב שאין להקל בדבר במקום שלא נתפרש להדיא בדברי חז"ל.
והנה כאמור משיטת השו"ע והסמ"ע, וכן פסק המשנה ברורה, נראה ברור שמוטב לעבור איסור דרבנן כדי שחבירו לא יעבור איסור דאורייתא. ומה שפסק הרמ"א בסימן שכ"ח ע"פ הרשב"א דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו, הרי מדובר בחילול שבת שהוא איסור דאורייתא.
אלא שאעפ"כ לא שמענו להתיר לו לעשות איסור דרבנן, אלא אפילו באופן שהכניסה עצמה לדבר בפשיעה, ואולם כעת אין היא עוברת על האיסור בשאט נפש, משא"כ באופן כזה שחבירו מתכוון לעשות האיסור בשאט נפש, אפשר שלא הותר הדבר. אמנם הא גופא מספקא לן, אם אותו יהודי מבין בכלל משמעות מעשיו, ואם הוא בכלל יודע רבונו ומתכוון למרוד.
והיותר נראה בזה, שכל ההלכות שנאמרו לגבי מה שיש לאדם לעשות איסור קל כדי למנוע מחבירו איסור גדול, אין זה מדובר באופן שהשני ממילא יבצע את אותם איסורים בהמשך, וכגון בנידון שלפנינו שמדובר ביהודים שלמרבה הצער אינם שומרים תורה ומצוות, והם מבקשים ממנו לקרוא לנכרי רק כדי שלא לפגוע ברגשות שלו, ואילו ברגע קט כשלא יראה ולא ישים לב, הלא ימשיכו לחלל שבת רח"ל מבלי לחשוב פעמיים, ובאופן כזה, לא מצינו שהתירו לו לעשות איסור קל כדי למנוע מהשני איסור חמור. אם כי, גם כך, ראוי שיחפש עצות בנפשו איך להצילם מהאיסור החמור, ועכ"פ לגרום להם שהם יהיו אלו שיבקשו מהגוי.