מסירות נפש הנלמדת מן הצפרדעים

עצה וסגולה יומית: 

התשובה מקובלת יותר ביום השבת

כָּתַב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ח"ב קלה:) וּבְדִבְרֵי הַמְקֻבָּלִים ז"ל (ראה שער הכונות ענין ראש חודש), דִּבְיוֹם הַשַּׁבָּת רַחֲמִים גּוֹבְרִים וְכָל הַדִּינִים מִתְבַּטְּלִים וּלְפִיכָךְ אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם כָּבָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַדִּינִים מִתְבַּטְּלִים, גַּם הָאֵשׁ שֶׁבּוֹעֶרֶת מִכֹּחָם מִתְבַּטֶּלֶת וְכָבָה. וּלְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁסִּטְרָא אַחֲרָא אֵין לָהּ שְׁלִיטָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, הַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת בַּיּוֹם הַהוּא, דְּאֵין שָׂטָן מְקַטְרֵג שֶׁיְּקַטְרֵג עָלָיו. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר בַּעַל תְּשׁוּבָה בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּלְהוֹסִיף תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן דְּיוֹם קָדוֹשׁ הוּא לֵאלֹהֵינוּ, בְּוַדַּאי דְּהַתְּשׁוּבָה מְקֻבֶּלֶת בְּיוֹם זֶה, דְּעֵת רָצוֹן הוּא.

(גנזי המלך, תיקון התשובה אות נח)

ווארט יומי:

מסירות נפש הנלמדת מן הצפרדעים

וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ (ז, כח)

מימות אברהם אבינו עליו השלום שמסר נפשו לכבוד שמים, והושלך לכבשן האש בשל החזקתו באמונת היחוד ופרסומה בעולם, עמדו בכל הדורות צדיקים מבני ישראל ולמדו ממעשיו למסור נפשם על קידוש שמו יתברך, ולא חסו על גופם ונפשם כשעל כף המאזניים עמד רצון ה'.

כך ידוע על המעשה המופלא של חנניה מישאל ועזריה, שלא הסכימו להשתחוות לצלמו של נבוכדנאצר, והושלכו לכבשן האש כאברהם אביהם, וניצלו באופן ניסי.

רבינו זיע"א (לבונה זכה, וארא) מביא על כך את דברי הגמרא (פסחים נג:), שם אמרו אודות מעשה זה: "עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו (שמות ז, כח) 'ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך', אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה".

רש"י הקדוש מפרש את שאלת הגמרא, שהכוונה לשאול על עצם מה שמסרו את עצמם על קדושת השם, ולא דרשו את הפסוק (ויקרא יח, ה) "וְחַי בָּהֶם", כדרשת רבותינו זכרונם לברכה (יומא פה:): 'ולא שימות בהם'.

דמיון מעשה הצדיקים לענין הצפרדעים אינו מובן

אכן, על שאלה זו, תשובת הגמרא אינה מובנת, וכפי שכבר הקשה בספר 'אסיפת חכמים' (פרנקפורט תפ"ה) - כי אם אכן הוצרכו חנניה מישאל ועזריה למקור מן התורה ללמוד את המעשה אשר יעשון, הכיצד יכלו ללמוד מן הצפרדעים, והלא הצפרדעים אינן מצוות על שמירת חייהן, ולא נאמר להן הפסוק 'וחי בהם', משום כך לקיום רצון הבורא נכנסו אל תוך התנורים הבוערים באש. אבל בני אדם מישראל, אותם ציוה הבורא יתברך לשמור את נפשותיהם מכל משמר, מנין להם ההיתר להשליך נפשם מנגד ולקפוץ אל תוך הלהבות?

גדול המצווה ועושה

והנה, בפשטות היה מקום ליישב, שאמנם לא נצטוו הצפרדעים על שמירת הנפש, אך מאידך גם על קידוש השם אינן מצוות. ומכך למדו הצדיקים קל וחומר, ואמרו: ומה צפרדעים שאינן מצוות כלל על שום מצוה, וכשם שלא נצטוו על קדושת החיים, ודאי שלא נצטוו על קדושת השם, ומכל מקום הלכו ומסרו את נפשם למען כבוד ה' - אנו שנצטוינו על קדושת חיינו, אות הוא כי לחינו יש חשיבות ומשמעות, אם כן בוודאי ראוי לנו למוסרם על קדושת השם, כי אין בעולם דבר שישווה לזה בחשיבותו.

הצפרדעים אינם בעלי בחירה

אכן, עדיין התשובה אינה מספקת, וצריכים אנו לתוספת ביאור. כי הרי הצפרדעים אין להן כח הבחירה כלל, ואם נכנסו לתנור במצרים, היה זה רק מפני שהקדוש ברוך הוא טבע כך בטבען לשעה זו. אך האדם הוא בעל בחירה, וניתן לו כח מאת הבורא יתברך להחליט על מעשיו. אם כן מנין יוכל האדם בעל הבחירה ללמוד מה יעשה, והרי הצפרדע המוכרחה במעשיה לא תוכל ללמדו דבר על כח בחירתו, ובפרט שאן ימסור עצמו להריגה שלא כדין, יהיה בכלל 'מאבד עצמו לדעת', ויתחייב בנפשו?!

מדוע הוצרך לימוד מיוחד?

כדי להעמיד עוד בדברים, יש להוסיף ולהביא כאן את דברי רבותינו בעלי התוספות שם במסכת פסחים (נג: ד"ה מה ראו), שהקשו להיפך, מדוע הוצרכו חנניה מישאל ועזריה כלל ללימוד מן הצפרדעים, והרי מכיון שהיתה גזירת ההשתחוויה לצלם עבירה בפרהסיא, לעיני כל ישראל, מחוייב כל איש ישראל למסור את נפשו אפילו על מצוה קלה, ולא לעבור על דת?!

המקור שלא לברוח

ותירץ שם רבינו יצחק (הר"י), שיכלו הצדיקים להימלט על נפשם, ולא הוכרחו להישאר במקום ולעמוד על עומדם. ועל כך שאל תודוס איש רומי, מדוע באמת לא ברחו חנניה מישאל ועזריה?

לפי זה יתבאר התירוץ היטב. כי כאשר התבוננו שלושת הצדיקים במעשי הצפרדעים, חקרו והבינו בשכלם, כי אין הצפרדעים מצוות בשום מצוה, ובכל זאת לקחן הקדוש ברוך הוא ממקומן וטבע בטבען בשעת מכת צפרדע להיכנס לתנורים כדי לקדש שמו יתברך ברבים. מכאן יש ללמוד, שלקידוש השם בפרהסיא יש מעלה גדולה מאוד, שראוי לקיימה גם כאשר אין כל חיוב. אם כן, בני האדם שקידשם ה' במצוותיו וציום על קידוש שמו, בוודאי ראוי ומוטב להם לקדש שמו ברבים ולא לברוח, ולכן עמדו בנסיון ולא השתחוו לצלם, ולא חששו מפני כבשן האש.

(פיתוחי חותם פרשת וארא)