הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זיע"א ד' כסלו תרל"ח
הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי"ע נולד בשנת תקע"ד כבן בכור לאביו האדמו"ר הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע. מילדותו הצטיין בהתמדתו ושקדנותו ויצא לו שם בין הלומדים הגדולים.
שימש ברבנות מגיל צעיר מאד. בראשונה כיהן כרבה של גור, עיירה הסמוכה לווארקא, ומשם עבר לפשיסחא, ולאחר שנה ומחצה עבר לכהן כאב"ד אמשינוב, על כס רבנות זו ישב כארבעים שנה. אחרי פטירת אביו בשנת תר"ח היה רבי יעקב דוד נוסע אל ממלא מקום אביו רבי שרגא פייבל מגריצא זי"ע.
לאחר פטירת האדמו"ר מגריצא (בשנת תר"ט) דבקו בו רבים מחסידי ווארקא וקבלוהו כרבם ומורם. באמשינוב פתח את בית מדרשו לתורה וחסידות, ששעריו לא ננעלו עד לשנות השואה והחורבן. כמו אביו הרבי הזקן מווארקא זי"ע הקדיש הרבה מזמנו לעניני הכלל, ולעתים תכופות הלך ובא לווארשא הבירה בעניני ציבור. נסתלק ביום ד' כסלו שנת תרל"ח.
הסעודה שלא הצליחה – הצליחה להשכין שלום
בעיר גוברובה היו שני אנשים שעסקו במלאכת השחיטה והבדיקה, אחד מהם היה שמו ר' שמואל נתן והשני היה שמו ר' יעקב מריאנסקי. מחלוקת עזה קרעה את העיר סביב שני שוחטים אלו, היו שצידדו בשחיטתו של זה והיו בשליטתו של האחר, וכמובן שכל אחד לא אכל משחיטתו של אותו אחד שלא החזיק ממנו.
הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זיע"א ביקר בעיר גוברובה במיוחד כדי להשכין שלום בין הניצים, אלא שרבים מאנשי המחלוקת שהשתתפו בעריכת שולחנו של הרבי נמנעו מלקחת שיריים מהרבי כמחאה על שהרבי מתערב בנעשה בעירם ובא להשכין שלום ביניהם.
באותו שבוע שהרבי ביקר בגוברובה הייתה צריכה להתקיים בעיירה סעודת מצוה גדולה, ובעלי השמחה ביקשו שהרבי יכבד בהשתתפותו את המעמד. לכבודו של הרבי ביקשו בעלי השמחה להכין סעודה מפוארת במיוחד, ולשם כך הם ביקשו מדייגי העיר שיצודו עבורם כמה דגים גדולים ומכובדים לסעודת מצוה זו. אלא שלדאבונם לא הצליחו הדייגים להעלות בחכתם אפילו דג אחד. בלית ברירה הכינו בעלי השמחה לסעודה רק בשר עגל.
כשהרבי הגיע לשמחה ונטל את ידיו לסעודה, תיכף כשהסב הרבי לשולחן החלו להגיש את הבשר. התפלא הרבי ושאל: הרי המנהג הוא שבסעודת מצוה שכזאת מגישים גם דגים, ומדוע כאן לא מגישים דגים? נענו בעלי השמחה והשיבו לו, שאכן הם ביקשו מהדייגים שיביאו להם דגים, אלא שהדייגים לא הצליחו לדוג אפילו דג אחד. התפלא מאוד הרבי לשמע התשובה, ושאל לעצמו: הרי נהר גדול יש כאן ובו דגים למכביר, איך ייתכן שהדייגים לא הצליחו לצוד את הדגים, ושמא אין הדגים רוצים לעלות על שולחן אחד יחד עם הבשר. כך אמר הרבי, כשהוא סותם ואינו מפרש מפני מה לא ירצו הדגים לעלות יחד עם הבשר.
דברי הרבי עוררו תסיסה מיידית אצל החסידים הנוכחים והם החלו לחקור מי הוא השוחט ששחט את העגל שבשרו הוגש לסעודת המצוה, האם זה ר' שמואל נתן או שמא ר' יעקב. עד מהרה התברר להם דבר פלא, כי היות ושני השוחטים מכחישים זה את זה, בא השוחט השלישי והכריע ביניהם, כי מאחר ויש מחלוקת בעיר אודות השוחטים, כשהמצדדים בזה אינם אוכלים משחיטתו של האחר, נמנו בעלי השמחה והביאו פתרון חדש: לא השוחטים המקומיים ישחטו את העגל, אלא יקומו ויביאו מהכפר הסמוך עגל שחוט, ונמצאים שני הצדדים יכולים לאכול מהבשר.
בראות החסידים כי הרבי יושב ליד השולחן ואינו טועם מאומה, הבינו כי דברים בגו. מיהרו איפוא לברר מי בדיוק היה השוחט ששחט את העגל, ולדעת מה טיבו של הבשר. אחרי חקירה ודרישה מדוקדקת הודה הקצב אצלו נקנה העגל שהוא בעצמו שחט את העגל, ולא אף שוחט מוסמך. כשחזרו החסידים וסיפרו את מה שגילו, התעכרה האוירה בסעודה. הסעודה שעמדה להיות חגיגית הסתיימה במצב רוח מדכא, כי לא אכלו בה לא דגים ולא בשר. אלא שלמרבה הפלא דווקא סעודה זו הביאה את השלום בעיר, כולם ראו מה המחלוקת עלולה להביא, ומני אז שרר שלום ביו השוחטים.
