רבינו שלמה יצחקי - רש"י הק' כ"ט תמוז ד"א תתס"ה
מספרים שאביו של רש"י רבינו יצחק היתה בידו מרגלית גדולה וחשובה, והגויים חמדו מאד לקנותה, ולהשתמש בה לשם עבודה זרה שלהם, והיו מפצירים בו מאד שיתן להם את המרגלית, והם ישלמו לו כהנה וכהנה, אך ביודעו שהם צריכים אותה לצורך אליליהם, לא אבה ליתנה להם בשום אופן. באחד הימים הזדמן לו לנסוע בספינה עם הגויים, והתחילו לשדל אותו ולשחדו בשלמונים מרובים, ובראותו שאינו יכול להתאפק מליתן להם את המרגלית, עמד והשליכה למצולות ים, ובזה הפסיד את כל ממונו הרב שהיה ברשותו. והצטער רבינו יצחק מאד על המעשה הזה, שהוכרח להפסיד את כל עושרו בעבור זה. ושמעו בבית המדרש בת קול מן השמים, שבזכות המצוה הגדולה הזאת שעשה עכשיו, יזכה להוליד בן שיאיר את העולם בתורתו.
רבותיו בחסידות היו, רבו המובהק הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע, וכך הסתופף גם בצל הרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע והרה"ק האוהב ישראל מאפטא זי"ע.
כמו"כ עמד בקשרי ידידות עם הרה"ק רבי מנחם מנדיל מלינסק, ומזכירו בספרו שו"ת 'השיב משה' סימן ס' בתוארים מופלגים.
מקודם כיהן כדיין בעיר מולדתו פרעמישלא. לאחר פטירת חמיו ישב על כס הרבנות בעיר שינאווא במקומו של הרה"ק הרבי רבי שמעלקא זי"ע שעבר לעיר ריטשוואהל ומשם לניקלשבורג. ובשנת תקס"ח עבר לאוהעל ושם ישב ל"ג שנה עד שנתבקש בישיבה של מעלה זקן ושבע ימים כבן פ"א שנה.
חיבוריו: ישמח משה עה"ת ונ"ך אשר ע"ש נקרא, שו"ת השיב משה, תפלה למשה על תהלים.
מנו"כ באוהעל סמוך לציון רבי סענדער מקאמרנא כבקשת רבינו להיטמן סמוך לו ואח"כ נבנה אהל על קברם.
מדוע הלך רש"י הק' לגלות שבע שנים
מובא שקודם שכתב רש''י את פירושיו על התורה ועל הש''ס, נסע לגלות במשך שבע שנים, ובחזרתו לביתו חיבר את פירושיו הגדולים. הסיבה להליכת גלותו אינה ברורה. ברם שמעתי שני פירושים מדוע הלך רש''י לגלות. א) היות שאביו רבינו יצחק הצטער על אובדן הרכוש הגדול שהיה ברשותו (ראה לעיל שהבאנו הסיפור), ביקש רש''י לכפר על הפגם שנעשה בצער הזה, והיות שרש''י היה המתנה והשכר של המצוה, לכן רצה רש''י שתהיה המצוה שעשה אביו בשלימות, וע''כ הלך לגלות לכפר על הצער של אובדן הרכוש, ועל ידי זה הוא עצמו יתעלה במעלות נשגבות. ב) שהלך לגלות בכדי לברר האם אין מישהו ברחבי העולם שכבר כתב פירוש כזה על התורה או על הש''ס, ואולי אותו אדם כתב פירוש יותר מורחב ממנו, וע''כ נסע בכל הישיבות ברחבי המדינות. ורק אחרי שראה שעדיין לא הקדימו אחר בזה, כתב את פירושיו והפיצם בישראל.
ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלך רש''י לגלות בכדי לכפר על צערו של אביו באובדן הרכוש, הרי לזרוק ולהשליך מרגלית יקרה כזאת למעמקי הים, זוהי מדריגה עילאית שלאו של אדם זוכה לבוא אליה, ולא מילתא זוטרתא היא, ואע''ג שהצטער אביו באובדו את המרגלית, וא''כ למה היה צריך רש''י ללכת לגלות. ואפשר לומר, דהנה מצינו לכמה מרבותינו מאורי הגולה מנוחתם עדן, שהיו מצטערים הרבה אפילו על מחשבה דקה שהיתה להם שלא כשורה, כי הקב''ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה.
וכעין זה מצינו לאחד מגדולי הראשונים - בס' אור זרוע (הלכות ראש השנה סי' רע''ו) שהביא ''מעשה ברבי אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפוך לדתם, וימאן לשמוע להם, ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון, ויהי בהחזיקם עליו ויאמר חפץ אני להוועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן, ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שׂׂם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם כי אמר ארד אל בני אבל שאולה, ויבך ויתעצב אל לבו. ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג, וישלח ההגמון אחריו, ויאמר לא אלך, ויוסף עוד השר שלוח עוד שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו, וימהרו ויביאו אותו, ויאמר לו מה זאת אמנון למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי, ויען ויאמר אמנון אני את משפטי אחרוץ, כי הלשון אשר דברה ותכזב לך דינה לחתכה, כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דיבר ככה, ויען ההגמון ויאמר לא, כי הלשון לא אחתוך כי היטב דיברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ, ואת יתר הגוף אייסר. ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו, התחפוץ עוד אמנון להפוך לאמונתינו, ויאמר לא, ויהי ככלותם לקצץ, ציוה הרשע להשכיב את רבי אמנון במטה אחת, וכל פרקי אצבעותיו בצידו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו רבי אמנון, כי האמין בא' חי וסבל על אמונתו יסורים קשים מאהבה, רק על הדבר שיצא מפיו.
אחר הדברים האלה, קרב מועד והגיע ראש השנה, ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים, ולהשכיבו אצל השליח ציבור, ויעשו כן. ויהי כאשר הגיע הש''ץ לאמור הקדושה ''וחיות אשר הנה'', אמר לו רבי אמנון המתן מעט ואקדש את השם הגדול, ויען בקול רם ''ובכן לך תעלה קדושה'', כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך ויחודך, ואח''כ אמר ''ונתנה תוקף קדושת היום'', ואמר, ''אמת כי אתה דיין ומוכיח'', כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אותם פרקי ידיו ורגליו, וכן כל הענין. והזכיר ''וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי'', שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק, נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל, ואיננו כי לקח אותו אלקים, ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. אחר הדברים והאמת אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו את הפיוט ההוא ''ונתנה תוקף קדושת היום'', ויצו עליו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה, להיות לו עד וזכרון, ויעש הגאון כן'', עכ''ד. ראינו בזה, דהנה רבי אמנון לבטח לא התכוין אפילו לרגע אחד להמיר את דתו ח''ו, ואעפ''כ רק בשביל המחשבה שהיתה לו, שאמר לחשוב שלשה ימים, קיבל על עצמו יסורים גדולים בכל גופו. וכמו''כ רש''י ביקש לכפר רק על מחשבת הצער הקלה שהיתה לאביו.
(הגה"צ רבי נתן גשטטנר – שיחות מלכה - מוצש''ק מברכין אב שנת תשנ''ב)
דבריו הפלאיים - "והאומר כן רשע הוא''
נביא כאן לשון רש''י מוקשה ותמוה בסוכה (לה:) והוא פליאה גדולה — דאמרו שם, אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשרה משום שיש בה היתר אכילה, ופירש רש''י ''הרי יש בה היתר אכילה לכהן, וישראל נמי נפיק בה, אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן, אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל, והאומר כן רשע הוא'' עכ''ל.
והוא פלא גדול דאמאי כתב רש''י דוקא בענין זה שהאומר שלא כדת שיש פדיון לתרומה להאכילה לזר, רשע הוא.
ונראה לפרש עפ''י דאיתא בש''ס נדה (ל:) בשעה שהוולד יוצא לאויר העולם, משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, שהקב''ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך, אמר רבי ישמעאל משל למה הדבר דומה, לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך ע''כ.
ומבואר שהנשמה נקראת תרומה, וכיון שתרומה אין לה פדיון, וחייבים לשמרה בטהרה, כמו כן הנשמה שנמשלה לתרומה חייבים לשמרה בטהרה. על כן מי שאומר שיש מציאות להפקיע את התרומה מקדושתה ולהוציאה לחולין על ידי פדיון ולהתירה לאכלה בטומאה, הוי כמו שאומר שיש מציאות לחלל את הנשמה שהיא כתרומה, ומותר להיות רשע ח''ו, שלדבריו הרי הוא יכול לבטל את השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע, ועל כן כתב רש''י שהאומר כן שיש פדיון לתרומה לעשותה חולין, רשע הוא, שהרי לשיטתו יתכן גם לבטל את השבועה שהשביעוהו בשעת יציאתו לאויר העולם תהי צדיק ואל תהי רשע, ורש''י הטמין ברמז כונה עמוקה זו.
