מרן הגה"ק המקובל האלוקי המלוב"ן רבי יעקב אביחצירא זי"ע בעל אביר יעקב כ' טבת תר"מ

שיתוף

עריסתו של רבנו עמדה בבית אביו, רבנו מסעוד אביחצירא זיע"א, שכהן כרבה של תַּאפִילַלְתּ, בנו של רבנו אברהם אביחצירא זיע"א, אשר זכה לגלוי אליהו הנביא זכור לטוב.

בהולדתו, נקרא שמו בישראל 'יעקב', על שם דודו מורו ורבו של אביו, רבי יעקב זיע"א.

משחר ימיו עלה והתעלה בקניני תורה ובגדרי קדשה ופרישות, רוב תורתו רכש מפי אביו הקדוש, שלימדו תורה מדי יום ביומו.

בהתבקש רבי מסעוד לישיבה של מעלה, נותר רבנו יתום עול ימים, לאחר היותו לאיש ומלא וגדוש בתורה, בקדשה וחסידות, עזב את הכפר בו נולד ועבר לגור בעירה רִיסַאנִי, לא עלתה על דעתו להתעטר בעטרת קדש, לפרנסתו שמש כמלמד דרדקי.

באחד הימים נקלע לעיר אחד מגאוני הדור, המקובל רבי מרדכי בן שימול זי"ע, מחכמי אַלְגִּ'יר. הוא חפש מקום להתישב בו, ובמסעו הגיע גם לְתַאפִילַלְתּ, אולם לא מצא בה חכמים המעמיקים בלמודם. אמנם עמד על טיבם שהם יראים ושלמים ומדקדקים בהלכה, אך לא מצא שקדנים שעוסקים בעמק הסגיות.

באחד הימים נכנס לבית המדרש וראה גמרא מסכת חגיגה, דמעות החלו לזלג מעיניו, נשא קינה בקול נהי: "חגיגה-חגיגה, מי הביאך הלום ומה מעשיך בארץ תלאובות זו. הרי בדד תשבי בבתי מדרשות אלו, מבלי שמישהו יגלל את יריעותיך ויבין את צוף אמריך". בפנת בית המדרש עסק רבנו בהוראת הדרדקי, הוא קם ממקומו ונגש אל החכם האורח ושאלו במליצה, מדוע יקונן מר על מסכת זו ששמה 'חגיגה' ולא 'קינה'.

הם באו בדברים, ראה רבי מרדכי כי הבחור הנצב לפניו בקי גדול בכל מסכתות הש"ס, ויאורו עיניו.

מששמע כי הנו בנו של הרב המנוח, קם והלך אצל פרנסי העדה, ודבר על לבם כי יכתירוהו שימלא מקום אביו ברבנות. אמנם צעיר לימים הוא, אך כלי מלא וגדוש בחכמה, ראוי לכהנה הרמה.

לא זו בלבד, אלא שהוא עצמו התישב בְּרִיסַאנִי, עיר מגורי רבנו, וקבע ללמד עמו בחברותא. עם הזמן, הפך עצמו לשבת לפני רבנו כתלמיד ממש, ואף כשעקר מריסאני, התמיד לעמד עמו בקשר.

לאחר כמה שנים יסד רבנו את ישיבתו בְּתַאפִילַלְתּ, אליה נקבצו תלמידים מרחבי המחוז ואף מחוצה לו. מהישיבה יצאו בעלי תריסין, רבים מהם נעשו רבנים ודינים, מורי הוראה ומרביצי תורה.

מאות תלמידים למדו בישיבתו, ובמרוצת השנים עלה מספרם כדי אלפים, הם נכנסו להיכלה של תורה ויצאו מלאים וגדושים בחכמה טהורה, כפי שנתן ללמד מספרי רבנו.

על סדר יומו המפלא, אנו למדים מדברי בנו רבי אהרן זיע"א, אשר הביאו בתוך הקדמתו לספר 'פתוחי חותם', וזו לשונו.

"יום ליום יביע אמר, אמרות ה' אמרות טהרות, ולילה ללילה יחוה דעת, ששה סדרי משנה בעל פה בפיו היו שגורות, בכל לילה ח"י פרקים לומד בקדשה ובטהרה, וחוזר ולומד בדברי מר"ן ומור"ם ובפוסקים, והולך אל מקום דבריהם בגמרא, קרוב לחצות ישן מעט שנת עראי, ומשם ואילך נדדה שנת המלך.

"ויקם ויבא אל תקון רחל ואל תקון לאה, בעת הזה שערי רצון ושערי רחמים נפתחים, ושמנה שערי קדשה לפניו כאור זורחים, 'עץ חיים' ו'מבוא שערים' בידיו מוכנים, לבוא בם אל הקדש לפני ולפנים. מאור זהר הקדש האיר אורו וזרח, בו היה כגבור לרוץ ארח, ובזהר חדש ובספר התקונים הנוראים, מהם עשה יחודים וחדושים ורמזים וכונות נפלאים.

באור הבוקר לבית הכנסת הולך במהרה, להיות ראש העשרה, תפלתו תפלת חסידים זכה וברה, ושם יושב ועוסק בתורה, כי שם היתה ישיבתו, לקיום הנפש דוקא אכילתו ושתייתו. ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש במצות הצדקה, פזר נתן לאביונים להשביע נפש שוקקה".

בקי עצום בכל חדרי תורה היה, כל שביליה נהירים וגלויים לנגד עיניו. כאמודאי המוליך משוטיו בים הגדול, ירד רבנו למים שאין להם סוף, מי תורה הרחבה מני ים, כשהוא שולה ממעייני החכמה פנינים יקרים ומאירים בזיו יקרות, די להציץ בספריו הקדושים, כדי לעמד על כותבם שהיה בקי עצום ומפלא וכל רז לא אניס ליה.

מופלג במתן צדקה לעניים, מכספו הוזיל על קצה גבול היכולת, ואף להתרמת אחרים היה מוסר נפשו. יצא למסעות שנמשכו שבועות וחדשים, בטלטלות מיגעות בדרכי חתחתים, בהשליכו חייו מנגד ובמסרו נפש, למען הביא רוחה לאביוני עמו.

אחרית ימיו

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל, חמש פעמים תכנן לצאת לדרך, עד שהגשים את משאלתו לעזב את מקומו ולצאת בדרכו לעלות לציון.

הדרך ממרוקו למצרים ארכה כשנה ומחצה, בכל מקום בו דרכה כף רגלו, יצאו בני העיר לקבל את פניו וללוותו כברת דרך. ספר רבנו בבא סאלי זיע"א, כי בכל עיר אליה הגיע, היו מתקבצים ובאים עשירי המקום, ומריקים את ארנקיהם על שלחנו. הוא לא שנה מנהגו, חלק הכל לעניים ולרשים, כך התברכו עניי הקהלות במרוקו, באלג'יר ובתוניס.

אף אחד מפמליית רבנו לא העלה בדעתו בהגיעם למצרים, כי הגיעה שעת פקדתו, להתעלות לישיבה של מעלה. רבנו בחר את מקום חניתו לקראת שבת קדש פרשת 'ויחי יעקב בארץ מצרים' בעירה דמנהור הקרובה לאלכסנדריה. בליל שבת, כשהגביה את כוס הקדוש, כבה אחד הנרות. ראה בכך רבנו סימן והפטיר, "אם כן, תשוב הנשמה למקמה", ויחרד לב כל הנוכחים.

ביום ראשון חלה ונפל למשכב. הרופאים שהזעקו אל מטתו לא הצליחו להביא להחלמתו ומצבו הלך והחמיר. ביום חמישי נראה היה שהגיעה שעתו, אך רבנו הרגיע ואמר, "נותרו לי אי אלו תקונים לשבת הקרובה, עדין לא באה שעתי להסתלק".

אכן חלה הטבה מסימת במצבו, עד כי ביום ראשון הורה לפתח את דלתות הבית, וקבל פני החפצים להתברך מפי קדשו. לאחר מכן הורה לשנים מתלמידיו על סדרי הטהרה והקבורה, משסים לצוותם, קרא שיר השירים בנעימה ואמר את הודוי, ועלתה נשמתו בסערה השמימה. נתבקש רבנו בישיבה של מעלה ביום כ' טבת שנת 'והיא מר"ת נפש'.

משנסתלק רבנו, קמו שני התלמידים ושאלו אם יש בית עלמין בעירה, כי הורה רבנו שלא יטלטלוהו מחוץ לדמנהור אם יש בה מקום להיקבר.

על פי הוראת רבנו, הצטוו שני תלמידיו לעסק בטהרתו לבדם, ואיש לא יסיע להם. בתחילה לא ידעו כיצד יצליחו לאחז בגוף הטהור ולהורידו לטבילה ולהעלותו, מבלי שישמט מידיהם, לתדהמתם, כשנגשו להורידו, חשו כי רבנו מסיע בעדם כ'חי הנשא את עצמו', ולא נדרשו כלל למאמץ.

במרוצת השנים נקשרו במקום אגדות רבות על ישועות פלאיות להן זכו יהודים שפקדו את הציון הקדוש. גם גויים שפקדו את המקום נושעו, וכתוצאה מכך למדו לשמר על המקום, לימים אף הניחו לשפצו ברב פאר והדר.

גאונותו האדירה של ה'אביר יעקב'

על אודות גאונותו האדירה של ה'אביר יעקב', ספר נינו מרן רבי מאיר אביחצירא זכותו תגן עלינו:

בעיר טטואן שבמרוקו, כהן כרב העיר וכראש הישיבה, הגאון האדיר רבי יצחק בן וואליד זצוק"ל. ישיבתו הטובה והמפרסמת, היתה אבן שואבת למאות בני תורה, שהסתופפו בצלו, שתו בצמא את דבריו, והגו בתורה תחת עינו הפקוחה והדרכתו הצמודה.

באחד הימים הגיע ה'אביר יעקב' לעיר טטואן. מכיון שבעיר הזרה והרחוקה, איש לא הכירו, וגם הוא נמנע מלגלות מי הוא, לכן התאפשר לו לשהות במלון בו התאכסן, בשקט ובשלוה, מבלי לעורר סביבו כל רעש ופרסמת. ל'אביר יעקב' עצמו, היו אלו ימים שמחים ומלאי התעלות. הוא נמלא אשר ושמחה על שמתאפשר לו לעסק בסדר יומו, הרחק מעיני הזרקורים, ומבלי להיחשף לכבוד הרב, ממנו ברח תדיר.

באחד הימים, נקלע לאותו בית מלון, אחד מתלמידי הישיבה המקומית. ה'אביר יעקב' שהכיר באותו תלמיד שהוא בן תורה, קשר עמו שיחה בעניינים הנלמדים בישיבה. עודם משוחחים על הסוגיות הנלמדות בישיבה, ספר התלמיד, כי בימים אלה התעוררה בישיבה קשיה עמקה בסוגיה הנלמדת, והישיבה כלה נתונה בסערת הוויכוח בניסיון למצא תשובה לאותה קשיה. טובי הלמדנים שלהם מחות מבריקים, מוגיעים עצמם זה מספר ימים במאמציהם למצא ישוב המניח את הדעת, אך הפתרון לא נראה באופק. לבקשתו של 'אביר יעקב', נעתר התלמיד - שכמובן לא ידע מי הוא בן שיחו- והרצה את דבר הקושיה לפניו.

ללא אמר ודברים, נטל 'אביר יעקב' קולמוס וניר ורשם לו את באור הסגיה, באפן נפלא אשר מתרץ את הקשיה באחת, ומאיר את הנושא כלו באור חדש ובהיר. את הדף מסר ביד התלמיד, שיראהו לתלמידי הישיבה, שיעינו בדבריו ויראו אם הצדק עמו.

התלמיד, מפתע ומאשר כאחד, מהר עם אגרת התשובה ואץ לישיבה, הישר אל חדרו של ראש הישיבה ורב העיר, רבי יצחק בן וואליד. נטל רבי יצחק את הכתב לידיו, והחל לעין בכתוב בו. משום מה, נדמה היה לו כי צורת הכתב מכרת לו.

- מי מסר לידך כתב זה?, שאל רבי יצחק.

- אורח שבא מחוץ לעיר, ומתאכסן באחד המלונות בעיר.

- האם ידוע לך שמו?, הוסיף לשאול רבי יצחק, תוך כדי עיונו בכתב המנח לפניו.

- לא! השיב התלמיד. פגשתי אותו באקראי וקשרנו שיחה בלמוד, אך לא שאלתיו לשמו.

מצחו של רבי יצחק נחרש קמטים. נהיר היה לו יותר ויותר כי הכתב מכר לו היטב. לפתע, הקיש רבי יצחק באצבע צרדה ומפיו נשמעה קריאת הפתעה: "האמנם?!... היתכן?!... עתה ברור לי למעלה מכל ספק כי זהו עצם כתב ידו של אותו גאון וקדוש, רבי יעקב אביחצירא". כשתיאר התלמיד את צורתו של האורח, שוב לא היה ספק כי אכן שער רבי יצחק נכונה, וכי אגרת זו נכתבה בידי ה'אביר יעקב', אשר את צורת כתב ידו הכיר רבי יצחק ממכתבי התורה שהוחלפו ביניהם.

תלמידים רבים התאספו סביב רבי יצחק, לשמע ממנו את דברי התשובה, השופכים אור חדש על הסוגיה כלה. קבוצה נוספת של תלמידים, יצאו, על פי בקשתו המפרשת של ראש הישיבה לחפש את 'אביר יעקב', לבקשו בכל לשון של בקשה, שיואיל לגמול עמם חסד ולבקר בישיבתם.

כשהגיעו התלמידים לבית המלון, מצאו את ה'אביר יעקב' כשהוא עסוק בהכנות אחרונות לפני צאתו מן העיר. בראותו כי נתגלתה זהותו, ובשמעו את הפצרות התלמידים המתחננים שיבוא עמם, נאות לבקשתם והלך לישיבה, שם התקבל בכבוד מלכים כראוי לגדול בישראל כמותו.

הסוף המעניין של הספור הוא, ששני גדולי תורה אלו נקשרו כל כך בשיחתם המשתפת בתורה, עד שהאריך ה'אביר יעקב' את שהותו בעיר למשך ששה חדשים נוספים!!

קול פרסות הסוסים כקול מטבעות הזהב

פעם אחת יצאו גבאי צדקה בעיר תפילאלת לאסוף צדקה למטרה מסוימת, וכשבאו לביתו של אדם אחד שמעו מתוך הבית קול שהוא סופר מעות, והיו יודעים לזהות לפי הקול מה ערך המטבע, אם של זהב אם של כסף או נחושת, כי הזהב בולע את הקול והכסף משמיע יותר קול, כמו שהיה מורי אבי אומר 'הדיבור הוא כסף והשתיקה זהב'.

וכששמעו הקול שהוא מונה מעות, היטו אוזן וספרו יחד אתו כדי לדעת כמה לבקש ממנו, כי לא נחשב לאדם עשיר. כשסיים האיש לספור, ספרו הם 5,000 מטבעות זהב. לאחר מכן דפקו בדלת ואמרו לו שבאו לאסוף צדקה והם קובעים שהוא צריך לתת 5,000 מטבעות זהב. נבהל האיש ואמר להם שאין לו סכום כזה, והם בשלהם שעליו לשלם את מלוא הסכום. בא האיש לרבינו האביר יעקב ואמר לו שהטילו עליו כזה סכום, ואילו הוא אין לו מאום. אמר לו רבינו האביר יעקב: אם אין לך, יהיה לך את כל הסכום! והאמת היתה, שאותו האיש היה סופר פרסות סוסים שהזמינו אצלו הצבא הצרפתי, והקול של פרסות המתכת היה נשמע כמו מטבעות זהב.

כשהלך האיש להביא לצבא את הפרסות, ספרו ורשמו לו על פתק שילך למקום שהיו משלמים לו, ובמקום 5,000 טעו וכתבו 50,000 וכשבא עם הפתק שילמו לו 5,000 מטבעות זהב. על אותם חמורים שהביא את הפרסות, הטעין שקים עם מטבעות זהב ובא ישר לביתו של אביר יעקב והביא עמו את כל המטבעות.