מרן הגה"ק המקובל האלוקי המלוב"ן רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד "עטרת ראשנו" י"ד כסלו תר"פ

חוליותיה של שושלת הזהב למשפחת אביחצירא, משובצים כאבני חן על פני דורות ארוכים. מקום של כבוד מיוחד, שמור לצדיק הדגול, קדוש יאמר לו, מרן רבי דוד זיע"א, המפורסם בכינוי 'עטרת ראשנו'.

מרן רבי דוד, היה נכדו של מרן רבי יעקב ה'אביר יעקב', בן לבנו מרן רבי מסעוד, זכר צדיקים וקדושים לברכה.

בחיי הסבא הגדול נולד רבי דוד, וכבר בילדותו ניכר בהתנהגותו המיוחדת במינה. למרות גילו הצעיר, היה רבי דוד מתאבק בעפר רגליו של הסבא ה'אביר יעקב', ובמחיצתו רכש מעלות גדולות, רמות ונשגבות. הוא המשיך בהתעלותו ללא הרף, עד שהוכשר, בבוא העת, להיות מנהיג דגול, טהור ומזוכך כאחד משרפי מעלה.

במעלליו התנכר הנער, בהיותו מתמיד עצום השוקד על דלתות התורה שעות רבות ללא הפוגה, מבלי לתת שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. כבר אז, היתה התנהגותו רצופה גינוני קדושה ופרישות, שהיו חידוש מיוחד ביחס לגילו הצעיר.

כשנה לאחר הכנסו לעול מצוות, נפטר ה'אביר יעקב' לבית עולמו. בבת אחת, הפסיק דוד הצעיר להיות נכדו של הרב והפך לבן הרב. מעתה ואילך, היה ביתם הכתובת המרכזית לכל צרכי הקהילה ולשאר עניני הכלל והפרט. אולם, דוד לא שת ליבו לכל עניני העסקנות שמילאו את ביתם, ותחת זאת היה מרבה להסתגר בחדרו ולעסוק אך ורק בלימוד התורה הקדושה, כמסורת המפוארת של אביו וזקניו הגדולים.

ככל שגדל, כן שגבו הנהגותיו הקדושות. במאמץ עילאי, ביום ובלילה, היה רבי דוד עובד את קונו באמת ובתמים, ברגש, בדבקות ובשלמות ללא פשרות, עד שהיו כל מעשיו לשם שמים.

אנשים היו הוגים את שמו בהערצה גלויה, ונמנעים מלהזכיר את שמו מבלי להקדים את התואר 'רבי'. כאשר היה עולה שמו לשיחה בפי ההמון, היו האנשים מפטירים בהתפעלות: "רבי דוד - הרי גם בדור של חכמים וסופרים היו משתבחים בעלם חמד שכזה".

עשרות בשנים התעלה רבי דוד והגביה עצמו לפסגות, עד כי חשב שיוכל לשבת בשלוותו כל ימי חייו, על התורה ועל העבודה. אלא שמשמים הועידוהו לתפקיד הרם של מנהיג בישראל. היה זה בשנת תרס"ח, כשחשכו המאורות על קהילת תאפיללת בפטירתו של רבם הנערץ, מרן רבי מסעוד זיע"א. או-אז, נשאו בני ישראל את עיניהם אל מרן רבי דוד, בנו חביבו של הרב המנוח, שיואיל למלאות את מקום אביו בהנהגת העדה.

אמירת 'מזמור שיר חנוכת הבית' בימי החנוכה

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (תהלים ל, א-ב).

מתקנת הראשונים (יסוד ושורש העבודה שער המפקד פ"א) לומר מזמור זה סמוך ונראה לאחר הדלקת נרות חנוכה, וכן נהגו לאומרו בתפלת שחרית ומנחה של שמונת ימי החנוכה (המנהיג דיני תפילה דף קח, בן איש חי הלכות שנה ראשונה – הלכות חנוכה). ומן הנראה שיש שייכות בין חנוכת המזבח לניסי חנוכה, ודוד המלך ע"ה צפה ברוח קודשו את נס החנוכה, וכיון במזמור זה גם לעומת הנסים שנעשו בימי היונים.

ובילקוט תהלים (רמז תשי"ג) דרשו מדוע כפל הכתוב 'מזמור' ו'שיר', ואמרו לפי ששתי פעמים נבנה בית המקדש, אחד בנה שלמה ואחד בנה עזרא, ולכך 'מזמור' על האחד ו'שיר' על השני. וכידוע שנס חנוכה אירע בבית שני, ונמצא שדוד המלך ע"ה רמז במזמור זה גם על חנוכת המזבח והניסים שנעשו בבית השני בימי החשמונאים.

ועוד רמז יש בזה, כי תיבות 'מזמור שיר חנכת הבית' עולה אלף ותרח"צ כמנין 'ימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו'. גם ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ח'נכת ה'בית הוא משח"ה, ואם נצרף לזה תיבת 'לדוד', יעלו תיבות 'משחה לדוד' שצ"ח כמנין 'ושמן' עם הכולל, והוא רמז שמזמור והודאה זו נאמר על 'שמן משחת קדש' שבו נעשה נס החנוכה כידוע, וכמו שאמרו במסכת שבת (כא:): מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה, תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה'.

ועוד רמזים יש בדבר, כי 'חנוכת הבית' לעומת נר חנוכה, וגם כפל 'מזמור' ו'שיר' לעומת 'הלל' ו'הודאה'. ושמונה אותיות שבתיבות 'מזמור שיר' לעומת שמונת ימי החנוכה, שהרי הנס היה בכל יום מימי החנוכה. ועוד מה שכתוב בסוף המזמור 'הפכת מספדי למחול לי' הוא לעמת מה שאמרו בגמרא 'תמניא אינון דלא למספד בהון'.

גם ראשי תבות מ'זמור ש'יר ח'נכת הוא מש"ח, שהם ראשי תבות מ'ילה ש'בת ח'דש, שעל שלשת מצות אלו שהם מעקרי הדת, גזרו היוונים שלא לקיימם. גם ראשי תיבות מ'זמור ש'יר עולה ש"ם כמנין 'נר חנוכה' עם הכולל, וכל הרמזים הולכים למקום אחד, שמזמור זה מדבר גם מעניני חנוכה.