כ"ק מרן אדמו"ר הרה"ק רבי ישראל אביחצירא זיע"א ה"בבא סאלי" ד' שבט תשד"מ
רבינו הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא הידוע בכינויו ה'בבא סאלי', נולד בראש השנה שנת תר"נ, בעיר ריסאני שבמחוז תאפיללת שבמרוקו, לאביו רבי מסעוד אבוחצירא ב"ר יעקב אבוחצירא, ולאמו מרת עישה.
בשנת תרס"ח נפטר אביו רבי מסעוד. רבנו שהיה אז בן שמונה עשר שנה בלבד מונה לראש ישיבה במקום אביו.
שלש עשרה שנה החזיק רבנו בתפקיד ראש הישיבה, אותה הקים אביו, רבי מסעוד, על שם רבי יעקב אבוחצירא המכונה "אביר יעקב".
בשנת תר"פ, כאשר מלאו לרבנו שלושים שנה, התמנה לכהן כרב על כל מחוז תאפיללת.
בשנת תרפ"א עלה רבנו לארץ, גר בירושלים ולמד בישיבת המקובלים 'בית א-ל', לאחר זמן מה נאלץ רבנו לחזור למרוקו בגזירת רבו, רבי משה תורג'מן, ששלחו לחזק את בני הקהילה במחוז תפילאלת. בשנת תרצ"ג שוב עלה רבנו לארץ. בתחילה גר בטבריה, שם נהג להשתטח על קברי צדיקים ולאחר זמן מה עבר לגור בירושלים ולמד בחברותא עם רבי עזרא עטייה בישיבת 'פורת יוסף', לאחר תקופת מה שוב חזר למרוקו.
בשנת ת"ש נקרא לכהן כאב"ד בארפוד. בשנת תשי"ב בקר שוב רבנו בארץ ונדד בין יבנה לאשקלון, גם ביקור זה היה קצר מאד ורבנו שב למרוקו.
בשנת תשי"ד לא עמד יותר בגעגועיו ועלה שוב ארצה, הפעם כדי להשתקע בה סופית. רבנו בחר בנתיבות שבדרום הארץ כמקום לגור, ושם נשאר עד יום מותו ושם אף מנוחתו כבוד.
רבנו התפרסם כקדוש עליון אשר כל ברכותיו מתקיימות. מאות ואלפים היו מגיעים להתברך מפיו להוושע ולקבל עצה מועילה. רבנו היה מקובל על כל העדות והחוגים, אשכנזים וספרדים כולם העריצו אותו, ביתו היה פתוח לכל ואהבת ישראל שבו הייתה לשם דבר.
בשנותיו המאוחרות החל מצב בריאותו מתדרדר ורבנו הוצרך להתיר את נדרו על אכילת הבשר. בשנת תשד"מ, ביום ד' לחודש שבט עלתה נשמתו בסערה השמיימה והוא השיב את נשמתו הקדושה ליוצרה.
פעמיים גשמים לאחר חג השבועות
מעשה נורא מה’באבא סאלי’ בהיותו במרוקו כיהן כרב בכמה ערים, לאחר שעזב את כס הרבנות בארפוד וכיהן בבודניב שבאזור תאפלילאת, ובבואו לעיר בודניב החל לברר בכל ענייני היהדות שבקהילה, ותחילה בירר מה עם המקוה. וסיפרו לו אנשי בודניב שהם נהגו לטבול בנהר זיז שבאזור בודניב, אך לאחרונה אינם יכולים לטבול שם, כי החיילים הצרפתים יושבים על גדות הנהר, ואי אפשר לטבול כך לפניהם.
ובקשו מהבאבא סאלי שיתקן את הענין. אומר ועושה, רבי ישראל צוה לחפור מקוה בחצר ביתו. והנה בכל האזור ההוא כמעט אין יורדים גשמים כל ימות השנה, והיה המעשה הזה אחר שבועות, והתפלאו מה יועילו בחפירת המקוה, האיך יהיה להם מי גשמים, אך רבי ישראל צוה לחפור ולתקן כל מה שצריך למקוה טהרה, עם מרזב שיביא את מי גשמים לתוך בור המקוה וכו’. כשהודיעו לבאבא סאלי שהמקוה מוכנה, יצא רבי ישראל החוצה, ואמר ‘רבונו של עולם אנחנו עשינו מה שעלינו לעשות, עכשיו אתה עשה מה שעליך, עשה למען קדושת בני ישראל וטהרתן, תן לנו גשמי ברכה למלאות את המקוה כראוי וכנכון’. לאחר שסיים תפילתו חזר לתלמודו. ותיכף החלו מנשבים רוחות ובאו עננים, וירדו גשמים רבים, עד אותה הלילה היתה כל המקוה מלאה מי גשמים!
בני העיר בודניב לא האמינו למראה עיניהם, נס גלוי התרחש להם. אך כששמע באבא סאלי שהמקוה נתמלאה על גדותיה, יצא ובדק, ונתחוורו פניו בראותו שהחלק האחרון של המקוה מחובר ועומד על חתיכת ברזל. והחל מונה כמה פוסקים שמתירים את המקוה, אך דעת הנודע ביהודה שהמקוה פסול, ובני העיר בודניב לא יטבלו במקוה הפסולה לדעת הנוב”י, בשום פנים ואופן. ואין ברירה, ירוקנו את המי גשמים מהמקוה, וינגבוה ויתקנו את המקוה שתהא כשרה למהדרין. ובני העיר החלו להתווכח איתו, והרי הנודע ביהודה הוא דעת יחיד, וזה שעת הדחק, האיך יהיה לנו עוד מי גשמים באמצע הקיץ, והקב”ה לא עביד ניסי בכדי.
אמר להם הבאבא סאלי, שהחת”ס כתב בתשובה שלגבי מקוה צריך לצאת גם ידי דעת יחיד. [בגאונותו המופלגת ידע כל השו”תים] בפרט הנודע ביהודה שהוא דעה עיקרית. ואמר שם שאר בשרו רבי יחיא אדהאן ואמר לו לרבי ישראל, ‘רבינו, עלי ועל צוארי’, אני מקבל אחריות על המקוה הזאת, על הגהינם שלי, אכשיר את המקוה. אך רבי ישראל התעקש ולא הרפה, עד שירוקנו את כל המים, ותקנו את חתיכת הברזל ותקנו עץ תחתיו, שיהיה כשר גם לדעת הנוב”י.
לאחר שתקנו המקוה, יצא שוב הבאבא סאלי החוצה, ואמר ‘רבינו הנודע ביהודה, עשינו כדברך, פסלנו המקוה, ורוקננו את המים, ותיקננו את הברזל, עכשיו עליך למלא את המקוה במי גשמים, לך לבורא עולם ותפעל אצלו שימלא לנו את המקוה בגשמי ברכה שתהיה המקוה כשרה למהדרין’. הבאבא סאלי חזר לביתו ולתלמודו. ושוב חזרו הרוחות והעננים והחלו גשמים יורדים וחזר הבור להתמלא במי גשמים.
המעשה הזו הכתה גלים, בשמוע בני ישראל נסים גלויים כאלה, ולא עוד, אלא שגדול הנס האחרון יותר מן הראשון, התקיפות של הבאבא סאלי לא לקחת שוחד מהנס הראשון, ולא להבהל מהגילויים הגדולים שכבר היה להם בגשמים הראשונים, לחשוש לדעת יחיד ולהתעקש על הידור טהרתן של ישראל, ולדבר לפני הקב”ה ואל צדיקיו כדבר איש אל רעהו.
בגמ’ מסופר על רבא שהוריד גשמים באמצע תקופת תמוז, ונסתכן. בלילה מצאו את מטתו בחתיכת סכינים, על שהוריד גשמים שלא בעונתן, מבהיל על הרעיון, הבאבא סאלי עשה כן לצורך טהרת ישראל. כך היה דרכו לדבר לפני המקום, כמתחטא לפני קונו.
