הרה"ק רבי שמחה בונם אלתר מגור זיע"א בעמח"ס "לב שמחה" ז' תמוז תשנ"ב
במוצאי יום אחרון של פסח, כ"ג לחודש ניסן שנת תרנ"ח, נולד בעיירה גור בן להגה"ק רבי אברהם מרדכי, לימים כ"ק אדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור ולאמו הצדקנית מרת חיה ראדא יהודית.
בהוראת סבו הגדול נקרא שמו בישראל 'שמחה בונם', על שמו של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצללה"ה. רבות משמעות היו דבריו של אביו ה'אמרי אמת': 'אכן, מה חפץ הייתי שיהיה לי רבי ר' בונם בבית', ויהי לפלא. בשלחן סעודת המילה אשר ערך ה"שפת אמת" במוצאי יום השמיני בליל שבת קודש פרשת תזריע תרנ"ח אמר: אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים, כמו שנאמר באברהם הבט נא השמימה וכו' הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם.
בבית סבו הקדוש ה'שפת אמת' עמדה עריסתו, אשר הקרין עליו מהודו עד יום הסתלקותו בדמי ימיו ורבינו אך בן שבע שנים. על כסאו ישב אביו הגדול רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת' אשר היה למנהיגו של דור תהפוכות במשך ארבעים ושתים שנה. תקופה סוערת בדברי ימי עם ישראל והוא המנהיג, מנווט ספינת הדור הלוחם על קדשי בני ישראל.
עוד בהיותו רך בשנים בא בקשרי שידוכין עם בת דודו אחי אביו רבי נחמיה אלתר, בנו השלישי של ה'שפת אמת: מרת יוטא הענא, אשר נכדה היתה לבית קוצק וראדזימין, היא אשר עמדה לצידו במשך שבעים שנה.
בראש חודש ניסן שנת תרע"א סמוך ליום בר- המצוה שלו נכתבו התנאים. אך מפאת המלחמה העולמית הראשונה התקיימו נישואיו רק ארבע וחצי שנים אחר- כך, בראש חודש אלול שנת תרע"ה, בעיר ווארשא.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, פעל רבות לחלץ את אביו הרבי מאדמת פולין הבוערת. ואכן, בשעת הכושר האחרונה ממש הצליח ה'אמרי אמת' זצללה"ה לצאת את ארץ הדמים בלוית קומץ מלוים. כך - בחסדי ה' - הונחה התשתית לשיקום והתחדשות, משם הנצה הפריחה הגדולה בשנים יבואו.
עם הסתלקותו של בעל ה'אמרי אמת', קיבל לידיו אחיו הקדוש בעל ה'בית ישראל' זצללה"ה את שרביט ההנהגה. ורבי שמחה בונם אחיו הקרוב מתקשר אליו בלב ונפש, כפוף הוא אליו כחסיד מן השורה, בהצנע לכת ובביטול גמור. -ואחיו הרבי מפליא בגדולתו, מזהיר את סובביו כי ישמרו עליו מכל משמר, אומר: 'הוא מסתובב כאן אך מתהלך בשמים'. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
עשרים ותשע שנים נהג ה'בית ישראל' זצללה"ה את ממלכת עם ה', וביום ב' באדר שנת תשל"ז הוכתה העדה ורבי שמחה בונם בראשם שבר גדול. המורה והמדריך הגדול נאסף לגנזי מרומים.
העדה הגדולה, שבורה ורצוצה נשאה עיניה אל רבי שמחה בונם, להוליכה ולהנהיגה, להאיר להם את הדרך. והוא, בשנתו השמונים הוא עומד, אינו חפץ בהנהגה, שנים רבות כל כך נסתר הוא מעין כל, אך הלא עדת ה' צריכה רועה, והוא נעתר ומ קבל על עצמו את ההנהגה.
החל משעה זו, הפשיל הרבי במידת מה את המסוה אשר עטה כל הימים. או אז נתוודע העולם אל 'אור עולם' המתהלך בקרבו שנים רבות כל כך, ושביליו במים רבים, ועקבותיו לא נודעו.
שפת פיו קצרה היתה, מדודה וחותכת, אך תביעותיו נוקבות ויורדות עד השיתין. עיקר משנתו נסובה סביב ציר אחד מרכזי, הדבקות בהשי"ת.
כל ערכי עבודת ה' נתקדשו במשנתו למען געת בתכלית האדם, אשר היא 'שויתי ה' לנגדי תמיד ----.
ובד בבד, לבם של ישראל היה. 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם' כפשוטו, הן ברוחניות והן בגשמיות. נודעת היא גאולתו את תלמודה של ארץ ישראל בתקנתו ללימוד הירושלמי. צור חלמיש הנהו במלחמותיו למען כבוד שמים, ומאידך רך כקנה הוא לכל נער ואיש.
נודע כפועל ישועות בקרב הארץ אשר דברו לא ישוב ריקם, וראש וראשון בתקנותיו למען כלל בני ישראל הכורעים תחת נטל מצוקות פרנסתם ודיוריהם, ובעקבותיו באו רבים וטובים.
בשנותיו האחרונות 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם --- והוא מחולל מפשענו מדכא מעונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו' (ישעיה נג ד-ה). וביום הרביעי, ז' לחודש תמוז שנת תשנ"ב, דבק ה"לב שמחה" במקור חייו והוא בן תשעים. ('נזר התורה' כסליו תשס"ג)
התנאי לסנדק שיזכה העשירות
כתב הרה"ק רבי בונם יואל טויסיג ממאטערסדארף זיע"א בספרו 'תפארת בנים' על קיצור שלחן ערוך (ח"ב עמ' ערה) שפעם אחת כשפגש הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, את הרה"ק ה'לב שמחה' מגור זיע"א, שאלו מה פשר דבר שלא זכה לעשירות, על אף ששימש כבר פעמים רבות כסנדק. נענה לו ה'לב שמחה' ואמר: עיין בהגהות רבי עקיבא איגר על שו"ע יו"ד (סימן רסה ס"א) על דברי המחבר שכתב: ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן וכך מציין הגאון רבי עקיבא איגר: בתורת חיים (ספ"י דסנהדרין) כתב דדוקא הסנדק המחזיק הילד על ברכיו בשעת המילה הוא יחזיקנו גם כן בשעת הברכה וישתה מהכוס יין, עיי"ש.
וכך כתב ה'תורת חיים' על דברי הגמרא סנהדרין (פט:) אם אני אומר לו זבח את בנך לפני, מיד זובחו, לפי שקטרג עליו על שלא הקריב שום קרבן מסעודת בנו, לכך השיב לו שאפילו אם יאמר לו זבח את בנך עצמו לשם קרבן מיד זובחו. ובסמוך נמי דאמר ליה יצחק לישמעאל ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לו הקדוש ברוך הוא זבח עצמך וכו' לפי שהמילה כקרבן יחשב כדמשמע במדרש רבה (ריש פ' וירא), רבי לוי פתח, שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר, מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ולכך בשעה שמל אברהם ילידי ביתו והעמיד גבעת ערלות והתליעו, עלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כעולה, שהוא כליל לאישים, כדאיתא במדרש רבה (סוף פרשת לך לך). ומהאי טעמא נראה מה שמלין בבית הכנסת בצפון, לפי שהעולה שחיטתה בצפון, והיינו דאמר ליה באבר אחד שנעשה בך קרבן אתה מגרה בי, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני, לשם קרבן אני זובח. וכיון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמזבח כמו שכתב בהדיא מהרי"ל ז"ל בהלכות מילה. ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנין אותו לתינוק כדרך שנוהגין בכוס יין של קדוש, לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכין יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה. וכיון שהילד דומה לקרבן עולה, והסנדק דומה למזבח, לכך נותנין כוס יין של ברכה בגרונו של סנדק, דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח.
וכי האי גונא איתא בפרק בא לו (יומא עא.): אמר רבי ברכיה הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר (משלי ח ד) 'אליכם אישים אקרא', נראה דלכך נקט לישנא ד'ימלא גרונם יין' ולא קאמר ישקה תלמיד חכם יין, לפי שהיין שהיו מנסכין על גבי המזבח היו נותנין בתוך הספל שהיה על גבי המזבח, והיה בו נקב כמין חוטמין, כדאיתא סוף פרק לולב וערבה (סוכה מט:), ואותו נקב עשוי כגרון של אדם ומשם יורד לשיתין. וקאמר ריש לקיש התם, בזמן שמנסכין פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כח ז) 'בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה''. ופירש"י ז"ל, שפוקקין את הנקב שהנסכים יורדין בו לשיתין, שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע. ואיתא נמי התם (בגמרא) אמר רב פפא, שמע מינה כי שבע איניש חמרא, מגרוניה שבע. לכך נקט ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין פירוש תחת גרונו של מזבח והוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח. והכי נמי כשנותנין כוס של ברכת היין בגרונו של סנדק, הוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח מאחר שהסנדק חשוב כמזבח.
ומהאי נראה, דדוקא הסנדק המחזיק את הולד בשעת המילה על ברכיו, הוא יחזיקנו גם כן בשעת ברכה, וישתה מן הכוס של יין, ודלא כאותן שנוטלין את הילד מן הסנדק לאחר שנימול, ונותנין אותו לאדם אחר להחזיקו בשעת ברכה, והוא שותה כוס של ברכה, דאיהו לאו מזבח יחשב, ומה לו לשתות כוס של ברכה זו. והיינו דכתיב (בראשית יד יח) 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן', ואיתא במדרש שרמז לו על המנחות והנסכים, לפי שאברהם נביא וחכם הוה, והוציא לו לחם לאכול ויין לשתות, והוה ליה כאלו הביא מנחות ונסכים שנאמר 'אליכם אישים אקרא'. עכ"ל ה'תורת חיים.
והפטיר ה'לב שמחה', שכנראה שהסגולה להתעשר הוא דוקא אם הסנדק מחזיק התינוק גם בשעת הברכה ושותה היין, כדברי ה'תורת חיים' הנ"ל. וסיפר הגר"ח קרייזוירט זצ"ל שאחרי זה בהזדמנות הראשונה שהיתה לפניו אכן ביקש שהוא רוצה לשמש כסנדק גם בעת הברכה וגם לשתות היין כנ"ל, וכעבור זמן קצר הרויח סכום גדול על ידי זכיה בגורל.
(ספיר ויהלום פר' תזריע ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
כאשר שומרים את המחשבות,
החלומות הם לא שווא ידברו
מסופר על הרה"ק ה'לב שמחה' מגור זיע"א שהתגורר בארץ הקודש כבר לפני מלחמת העולם השניה. פעם הופיע בבית הדין של העדה החרדית בירושלים ובפיו שאלה: היות שחלם בלילה שאחיו רבי יצחק נפטר האם עליו לחשוש מכך ולנהוג באבלות כלשהי. בבית הדין השיבו לו, שחלומות שווא ידברו, ולא עושים הנהגות של הלכה בפועל בגלל חלום. כששב ה'לב שמחה' לביתו שאל אותו תלמידו: מדוע חששתם לחלום, הלוא חלומות שווא ידברו. השיב לו הלב שמחה: כאשר שומרים את המחשבות החלומות הם לא שווא ידברו. ואכן למחרת הגיע מברק שאחיו רבי יצחק נפטר באותו לילה של החלום.
