הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצ"ל משאץ בעל דעת שלום כ"ב טבת תשי"ח

הגה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצ"ל משאץ, נולד בי"ז כסלו תרל"ח, לאביו הרה"צ רבי מרדכי יוסף משה זצ"ל מסוליצא, נין ונכד להרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע והרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע. בשנת תרנ"ז נשא את בת דודו הרה"צ רבי מאיר משאץ זצ"ל, ועבר לגור לשאץ.

בשנת תרס"ה בערך נתקבל לכהן שם כאב"ד. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לוויען, לאחמ"כ חזר לשאץ, משם עבר לטארנא, בשלהי שנת תר"פ קבע משכנו בקעלן שבגרמניה, ובשנת תרפ"ז עבר לגור ללונדון. בכל מקום התפרסם בתור גאון מובהק צדיק ובעל שיעור קומה, רבים וטובים יראי ה' ופשוטי עם פנו אליו לשמוע את דבר ה' וגם גדולי הרבנים פנו אליו בספקותיהם ההלכתיים, בשאלות מסובכות והכרעות קשות. נסתלק בכ"ב טבת תשי"ח, ומנוחת כבודו בביה"ח דלונדון. הותיר אחריו ברכה ספרי "דעת שלום" ועוד.

כך התגבר על כעסו עד שהכניעה לגמרי

כתב הרה"ק רבי שלום משאץ זיע"א בספר 'דעת שלום' על פרק שירה (מאמר שירת היונה): 'אני מכיר איש אחד, שבנערותו היה רגזן וכעסן גדול בטבעו מלידה ובטן. ובבואו לכלל דעת בא לכלל זאת שאי אפשר בעולם שאיש בר דעת יודע ספר לא יכול לשבר טבעו החומר, כמו שידענו מכמה וכמה צדיקים ששברו טבעיות הרבה בלי שעור. וכן עשה. והסכים בנפשו ברצון לשבר את מדת הכעס שלי אם אדע שאמות עליה אני מוכרח להכניעו. וכן היה.

אחרי הסכמתו ורצונו הגדול לזכות בזה, איזה שעות אחרי זה או ביום השני בא לו ענין אחד לכעס וזכר אתמול אשר דברת, וסגר שניו ופיו ולא דבר מאומה, וצחיר ציור השם הקדוש נגד עיניו לסגלה, ובקרבו הרגיש רגשות ומחלקת בסכנת נפשות ממש, ואמר לנפשו במחשבתו עליו: תמות ולא אכעס! וכן סבל רגעים אחדים עד שעבר.

ואחר כך אמר לנפשו: ראה יצר הרע רשע שונא ישראל. וכן היה עוד פעם אחת ועוד פעם אחת, ועד חצי שנה הורגל בזה ונעשה אצלו מדת הכעס לחוכא ואטלולא. ואחר כך לא הבין האיך כועסים מן רוב הרגילות, עכ"ל.

הרה"ק זיע"א אינו כותב למי התכון, אבל מפה לאזן גלה כמה פעמים שהדבר היה אצלו, שבימי בחרותו הכיר בעצמו נטיה לכעס, והתחיל לעבד לשרש מדה זו ולהתגבר על עצמו לכבש הכעס.

(ספיר ויהלום בראשית ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

סוד התחזקותו בעת פטירת בניו בחייו רח"ל

דכירנא שאמר לי (כ"ק אדמו"ר רבי שלום משאץ זצ"ל) פעם סיבת התחזקותו בגבורה עילאית לקבל יסוריו אלו באהבה, כי גם שאר בניו נפטרו רח"ל בחייו.

דהרי אמרו חז"ל (חולין קלט) 'כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא', והסביר ע"פ משל, לאחד שיש לו בן במרחקים ואוהב אותו מאד, אבל לתכליתו צריך הבן להיות שם, ולכן אע"פ שמתגעגע אליו אינו בוכה עליו, כי למעשה לא חסר לבנו שום דבר, ולכך מסתפק אביו בזה שמקבל ממנו מכתבים.

כך אני יודע ששלחתי סחורה טובה ולא חסר לו שום דבר כהנ"ל, רק המכתבים שחסר לי ממנו, וזה לוקח רק כמה רגעים לקריאת מכתב, ועל אלו הרגעים הדעת גובר שלא יפריע אותי...

ובמחשבה הוא מתחזק את עצמו לעבודתו ית"ש, ואף פעם לא שמעו ממנו ח"ו איזה תרעומות על צער ופטירת בניו רח"ל, והיה נוהג לומר שלהקב"ה יש שני עדים נאמנים משה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה, בתוה"ק 'הצור תמים פעלו וגו'' (דברים לב, ד), ובתהלים (צב, טז) 'להגיד כי ישר ד' וגו', עכדה"ק.

(הגדת אור גנוז, בהקדמה)