הרה"ק רבי סיני הלברשטאם זי"ע האדמו"ר מצאנז-ז'מיגראד כ"ו תמוז תש"א
אורו של רבינו זרח ברודניק בראשית שנת תר"ל, בבית אביו הרה"ק רבי ברוך מגורליץ, בנו של הרה"ק הדברי חיים, וחתן הרה"ק הייטב לב מסיגט.
טרם הברית, הלך אביו לשאול את פי אביו הדברי חיים, מה שם יקרא לבנו הנולד, והוא ענה, הלא אבי חמיך הרה"ק רבי אלעזר ניסן הרב מדרוהוביטש, היה גאון וצדיק וקדוש עליון, למה לא תקרא לו בשמו. במקום נכח רב זקן, שהעיר כי רבי אלעזר ניסן לא האריך ימים. הרהר הרבי ואמר, אם כן תקראנו סיני, יש בו אותיות ניסן, והוא יגדל בעזה"י 'סיני ועוקר הרים'.
את חינוכו קיבל בבית סבו הקדוש, באוירה ספוגה חסידות ויראת שמים, צדקות וקדושה, בהיותו כבן שנה וחצי, היה לחתן הרה"ק רבי נפתלי ממעליץ. בן שש היה כשנסתלק הדברי חיים, אך זכר כל הגה שהוציא בנוכחותו, וסיפר על כך בהזדמנויות שונות. אחרי הפטירה עבר אביו לגורליץ, שם החל לנהל חלק מעדת אביו הקדוש.
אחר נישואי רבינו היה סמוך על שולחן חותנו, אחר ישב מספר שנים בגורליץ כרב הצעיר, אחרי שנות לימוד ביגיעה רבה, נתמנה לרב בקולושיץ, ומשם עבר לז'מיגראד.
התפרסם כגדול בתורה ובעבודה, אחרי פטירת אביו בשנת תרס"ד, החל לנהל את עדתו, למעלה משלושים שנה הנהיג, ורבים הלכו לאורו.
עמל ויגע בתורה, כשהוא שואף לרדת לעומקה של הלכה. ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, לא ירדו מעל שולחנו. קם בחצות מידי לילה, ולמד זוה"ק וקבלה.עד התפילה.
התמדתו ואהבת תורה שלו לא פסקו לעולם, לא בזמן שהיה צעיר לימים, ולא באחרית ימיו, כשהיה חולה וסובל יסורים הרבה, ואף לא בשעת היותו בגולה וידוע צער ומכאובים.
כל שנות חייו היו שרשרת של עבודת ה', הכל עשה במסירות נפש. התפלל בכל לבו ונפשו ובכל כוחותיו. כל תפילה, בימות החול כמו בשבתות ובמועדים, היתה לו חוויה מיוחדת ומאורע כביר. שעות מרובות עמד בתפילתו. לעתים התפלאו אנשים, מהיכן שואב כוחות לעבודה כבידה כזו.
היה דרשן נפלא, ופיו הפיק מרגליות, ידיו רב לו בדרוש ובפלפול בכל מקצועות התורה בדרך פרד"ס, דרשותיו ירדו לחדרי בטן. היה כמעין הנובע ומתגבר. פעם אמר שקשה לו להפסיק ולסיים, מחמת זרם הרעיונות וחידושיו. הרבה מחידושי תורתו רשם בכתב יד, שנאבדו בשנות השואה.
שנתיים טרם המלחמה, נחלש ועבר לקראקא לעמוד תחת פיקוח הרופאים, משפרצה המלחמה, ברח לשטח הכיבוש הסובייטי כשהוא חלש וחולה, צרת הכלל נגעה ללבו והרעידה את כל נימי נפשו.
השלטונות הסובייטיים גירשוהו עם בני משפחתו לסיביר יחד עם מאות אלפי יהודים, בתנאים קשים מנשוא, שבועות מספר עשה את דרכו ברכבת בצפיפות איומה בלי לדעת לאן, גם בדרכו זו שמר על אורח חייו, על עבודתו בקודש, על תפילתו ולימודיו בכוחות עצומים ובמסירות נפש ממש.
יחד עם הגולים האחרים רעב ללחם, בכל זאת לא שינה ממנהגו מאז ומתמיד, אף ליום אחד. בליל שבת היה כמנהגו עובד את עבודתו בקודש ברעש גדול, ובדביקות נפלאה. הנוגשים הקומוניסטים איימו והרתיעו את סביבתו, אבל הוא לא נבהל ולא נרתע, לגביו לא היה הבדל אם הוא בערבות סיביר, בארץ גזירה, או בביתו.
באחרית ימיו הרגיש כי שעתו באה, ורגעי הסתלקותו מתקרבים, והתכונן לדרכו האחרונה, קידש וטיהר עצמו, ונפרד מקרוביו. ביום כ"ו תמוז תש"א, זמן מה אחר הגיעו ליערות אומסק, החזיר את נשמתו ליוצרה.
בדרך נס נזדמן לאנשי ביתו ובני בריתו בד לבן לתכריכים, חפץ יקר המציאות בסיביר, אותו הביא אחד מתושבי המקום, ששמע על פטירת הרבי הקדוש, שהיה נערץ גם בקרב הנכרים המקומיים.
באדמת סיביר השוממה, ביערות אומסק, נכרה קברו, כשאבן קטנה מעידה בישימון על אחד מגדולי ישראל, שנטמן בדד בגולת נכר זו. (אלה אזכרה, מאורי גליציא)
מן השמים מסבבים שיבוא לצדיק בבקשה גשמית – והצדיק כבר יתקן את נפשו
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם (לג ב)
אמר זקיני הרה"ק הייטב לב מסיגעט, נהוג אצל העולם שבאים לצדיק שיתפלל על פרנסה או בקשה אחרת, אבל האמת היא שמן השמים מסבבים לו זאת, שלא תהיה לו פרנסה או שיצטרך בקשה אחרת, ועל ידי כן הוא יסע לצדיק. ואז כאשר יבוא לצדיק, יעשה לו הצדיק תיקון בנפשו. וזה באמת מה שצריך, רק שהוא בעצמו אינו מרגיש בזה.
לזה רמז דוד המלך ע"ה בתהלים (קז ה), 'רעבים גם צמאים', אבל סבת הדבר הוא, 'נפשם בהם תתעטף', שהם צריכים תיקון הנפש.
זה פירוש הפסוק 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם', משה רבינו כתב שכל 'מוצאיהם', ר"ל סיבותם ושאר ענייניהם, היה רק בשביל 'למסעיהם', שעל ידי זה יסעו לצדיק, ויהיה להם תיקון הנפש.
אבל 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', שבני ישראל סברו שעיקר הנסיעה לצדיק היה רק בשביל 'למוצאיהם' וסיבות שלהם, אבל באמת לא כן, כי אדרבה, כל הסיבות רק בשביל 'מסעיהם', שיבואו לצדיק ויהיה להם תיקון הנפש.
