הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון זי"ע האדמו"ר מליובאוויטש ג' תמוז תשנ"ד
הרה"ק רבי מנחם מענדל נולד לאביו הרה"ק המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן אב"ד יקטרינוסלב ביום י"א ניסן תרס"ב.
מצד אביו חוטר מבעל ה'צמח צדק', ומצד אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה נכד רבי אברהם דוד לאוואוט בעל 'שער הכולל 'קב נקי' 'נתיב החיים'.
מילדותו ניכרו בו כשרונות נדירים ולמרות שתקנותו המופלגה באותם שנים, נודע כי בתקופת הבר מצוה כבר היה בקי בש"ס ופוסקים, אביו הגאון המקובל זצ"ל היה מורו ורבו בנגלה ובנסתר משך שנים רבות.
לראשונה נפגש עם חותנו המיועד האדמו"ר הרה"ק רבי יוסף יצחק זצוק"ל בשנת תרפ"ג, אשר הכניסו אט אט לסוד ההנהגה.
בשנת תרפ"ט התקיימה החתונה, כאשר חותנו מתבטא את בתי נתתי לאיש והפליג בקדושתו וגאונותו.
החתונה נערכה בווארשא בה נטלו חלק גדולי עולם, בין השאר רבי מאיר שפירא מלובלין בעל שו"ת 'אור המאיר', הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד, ועוד.
למן אותה תקופה עד הצלתו מאירופה הנאצית בשנת תש"א התבודד והתקדש, עלה והתעלה תחילה בגרמניה ולאחר מכן בצרפת. חותנו הפנה אליו מכתבים שונים של שאלות שהתקבלו אצלו בנגלה, בקבלה, ובחסידות, כדי שישיב עליהם.
באותן שנים נפגש בהזדמנויות שונות עם צדיקי דורו כגון בעל 'אמרי אמת' מגור, הרה"ק ר' אהרן מבעלזא בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש ועוד.
עם הסתלקות חותנו ביו"ד שבט תש"י, נתנו בו החסידים עיניהם ומינוהו למנהיגם ומורה דרכם. ביו"ד שבט תשי"א אמר את המאמר הראשון דיבור המתחיל 'באתי לגני', וכך אט אט החל לנהוג נשיאותו ביד רמה, כאשר היה מתוועד עם החסידים שעות רבות במאמרי חסידות בנגלה ובנסתר, כך עלה והתעלה בתורה ועבודת ה' עד אשר נתעלה לשמי רום ביום ג' תמוז תשנ"ד.
הרבי והצלת יהודי רוסיה
שנים רבות הקדיש הרבי למאות אלפי היהודים שהיו בבית הכלא הגדול בעולם ששמו היה ברית המועצות, מתחת לאפה של המשטר הבולשביקי והק.ג.ב. הרוסי. ניהל את 'מבצע מצות' הנודע, ועמל ללא לאות להכניס מעט יידישקייט במקום שבקשו למחותו. עשרות סיפורים נקשרו אודות המופתים שראו בעין אנשים שזכו להינצל בברכתו מהכלא האיום, להלן סיפור נפלא בענין זה:
"אחותי הגדולה נשואה היתה לבנו של החסיד המופלא הרה"צ רבי שמחה גורודצקי זצ"ל" מספר רבי בנציון וישצקי, "לימים, הצליח רבי שמחה לעלות לארץ ישראל, כאשר אשתו וילדיו נותרו כולם בכלא הענק בעולם - ברית המועצות הנודעת לשמצה".
ימים ארוכים הסתובב רבי שמחה מדוכדך ועגום, המחשבות אודות בני ביתו וילדיו לא הרפו ממנו והשפיעו עמוקות על מצב בריאותו. "מדי פעם היינו מגיעים לבקר אותו בבית-הרפואה אסף הרופא" - מספר רבי בנציון - "אך לא היה קל לראות אותו אפוף עצב ולא יכולנו לנחמו".
"יום אחד" מספר רבי בנציון "אנו רואים כי הוא שרוי בשמחה עצומה, לתמיהתנו השיב כי הילדים שלו בדרך לארץ ישראל! "מהיכן אתה יודע?" שאלנו אותו, והוא משיב: "הרבי כותב לי".
וכה סיפר: "זה שנים שאני מזכיר אצל הרבי את מצבי הרפואי, אך אינני זוכה למענה כלשהו. כבר חשבתי שלעולם לא אזכה יותר לתשובה, כי אינני ראוי לכך. והנה היום קיבלתי מכתב ארוך מהרבי, ואם כי ברובו היה "מכתב כללי" (הכוונה היא למכתבים בעלי נוסח זהה שהיה הרבי שולח לקראת חגים וכיוצא בזה למספר רב של אנשים, ופעמים רבות מאוד הוסיף ב"נ.ב." או בכתב יד קדשו עניינים אישיים בסיום המכתב. אלה, בשונה מהמכתבים הפרטיים שכתב רבינו במיוחד לנמען פלוני), הרי שבסופו הוסיף הרבי שורה ומחצה אלי אישית אודות מצבי, וכך כותב בכתב יד קדשו: "לפלא גדול כתבו שאינו ראוי (חלילה) ולא נענה וכו' - והרי יו"ח וב"ב שיחיו קיבלו היתר יציאה משם וכו', והאפשר מענה טוב יותר מזה?! "
הנה הרבי מבשר לו שילדיו ובני ביתו קיבלו אישור יציאה מרוסיה, "האם יש מענה טוב יותר מזה" כותב הרבי.
"אין לשער את התרוממות הרוח שלו, וגם אנו היינו שמחים לשמוע על אחותנו שהשתחררה מרוסיה והנה הם בדרכם לארץ, ישבנו אצלו ונפרדנו במצב רוח מרומם".
מיותר לספר שכמה שבועות אחרי כן פגשו את בני המשפחה, ולפלא היה לגלות שאת ההודעה על האישור הם קיבלו עשרה ימים אחרי שרבי שמחה קיבל את המכתב מהרבי. כלומר בשעה שהרבי כתב ש'קיבלו היתר יציאה משם' עדיין לא בטוח שפקידי הק.ג.ב. ידעו מכך...
