הרה"ק רבי יעקב יוסף טווערסקי זיע"א האדמו"ר מסקווירא ב' ניסן תשכ"ח
הרה"ק רבי יעקב יוסף, נולד בעיר סקווירא כילד שביעי לאביו הרה"ק רבי דוד מסקווירא זיע"א בט"ו תמוז תרנ"ט.
כבר בהיותו בן חמש שנים, התבטא עליו אביו הקדוש, "הוא יוכל לפעול תמיד כל מה שירצה". שנים רבות אחרי כן, כשגברו מאוד המכשולים, בהקמת השיכון בארצות הברית, עד כי אנשי שלומו באו אליו ויעצוהו לסגת מהרעיון. סיפר הרבי את העובדה הזו, ואמר, "לא נניח להרפות, נמשיך לבנות", בכוח הבטחה זו מאביו הקדוש. משחר ילדותו, ישב והגה בתורה הקדושה בהתמדה מופלאה לילות וימים בכל עת מצוא, כאשר חסידי אביו ששוחחו עמו בלימוד, מתפלאים על בקיאותו בכל חדרי התורה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, פרצה מלחמת אזרחים ברחבי רוסיה ואוקראינה, כששני הצדדים מכים והורגים ביהודים הי"ד. השהות בסקווירא הפכה מסוכנת, רבי דוד זצ"ל גלה לעיר קייב עם בני המשפחה, שם הסתלק לבית עולמו בט"ו כסליו תר"פ.
הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זצ"ל, בחר בו לחתן עבור נכדתו בת רבי פנחס מאוסטילא, עקב מצב המלחמה, התקיימה חתונתו רק בשנת תרפ"ה בבעלזא.
לאחר זמן, משפג תוקף אשרת שהייתו בגליציה, אנוס היה לחזור לרומניה שם התגוררו בני משפחתו. הרבי נסע לווארשא, שם הפעיל את עסקני אגודת ישראל למענו, אך לשווא. רק כעבור זמן, ראו הכל כי 'מאת ה' היתה זאת'. כאשר כל בית חותנו עלו על המוקד בימי המלחמה בפולין, והרבי נותר לפליטה ברומניה.
עוד בטרם מלאו לו שלושים שנה, נענה להפצרות החסידים, והחל להנהיג את עדת סקווירא ועוד מבני רומניה, בעיר קאלאראש.
בימי השואה, סבל הרבי רבות, כאשר כמה פעמים כפסע היה בינו לבין המוות, ובכל פעם ברגע האחרון, היתה לו נפשו לשלל.
אחרי המלחמה, העביר הרבי שתי בקשות לאשרת עליה, לארץ הקודש ולארצות הברית, באומרו, כי האשרה הראשונה שיקבל, יהא בכך סימן משמים, כי זו דרכו. כאשר הגיעה אשרת הכניסה לארצות הברית, שם פעמיו לשם.
בארצות הברית, בנה את שיכון סקווירא במאמצים מרובים.
בעשרים שנותיו האחרונות, ממקום מושבו בחדרו הסגור, פרשה מצודתו על היהדות החרדית בארצות הברית, כשהוא מסייע להקים עוד ועוד קהילות וישיבות, כימים מקדם ללא כל פשרות וקולות. הנהיג את חסידיו בדרך אבותיו הקדושים, ללא שינוי בכהוא - זה.
כשנפל על ערש דווי לפני הסתלקותו, לא מצאו הרופאים מזור למחלתו. הוא אמר, שעשר שמחות ירפאוהו מחוליו. עין בעין ראו אז, שכל בשורה טובה שבשרו לו, החלימתו במקצת, וכמעט ששב לאיתנו.
הסתלק ביום ב' ניסן, הלוויתו התעכבה עד שקידשו את בית החיים בשיכון סקווירא, שעל הקמתו מסר את נפשו, ונמשכה עד אחרי חצות ליל, במעמד אלפים מכל רחבי ארצות הברית.
בשעת הישועה - לבוא לבשר טוב
צוה ל"עולם" לאלו שבאו אליו לשפוך לפניו שיחם ומרירות לבם ולהיפקד בדבר ישועה ורחמים שתיכף בבוא הישועה המבוקשת יודיעו לו מיד את הבשורה הטובה בלי להתמהמה, כי כאב רחמן וכרועה נאמן היה מיצר ודואג לטובתם, והשתתף בצערם וכאב לו עוד יותר מאשר לאיש עצמו, והרבה פעמים בראותם כי בצרתם לו צר ומצטער כל כך, נתחרטו על שסיפרו לו ונגרם לו צער ועגמת נפש.
לא פעם קרה שאין בעל הנס הכיר או זכר בנסו ולא שם על לבו לבשרו, וכשהופיע שוב אצלו שאלו רבינו אודות התלאה אשר מצאתהו, והאיש משתאה לדעת על מה המדובר, שהוא בעצמו כבר שכח, ורבינו עוד חשב בצער על זאת.
ובמקרים כאלו היה מתלונן על אשר מנע טוב מבעליו להחיות את נפשו. ואשרי מי שראה צהלת פניו בשמעו בשורה טובה.
בזה המליצו: חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע - להודיע רע, וּלְהֵיטִיב - לבשר בשורה טובה לֹא יָדָעוּ.
