הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי"ע ד' כסלו תרל"ח
הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי"ע נולד בשנת תקע"ד כבן בכור לאביו האדמו"ר הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע. מילדותו הצטיין בהתמדתו ושקדנותו ויצא לו שם בין הלומדים הגדולים.
שימש ברבנות מגיל צעיר מאד. בראשונה כיהן כרבה של גור, עיירה הסמוכה לווארקא, ומשם עבר לפשיסחא, ולאחר שנה ומחצה עבר לכהן כאב"ד אמשינוב, על כס רבנות זו ישב כארבעים שנה. אחרי פטירת אביו בשנת תר"ח היה רבי יעקב דוד נוסע אל ממלא מקום אביו רבי שרגא פייבל מגריצא זי"ע.
לאחר פטירת האדמו"ר מגריצא (בשנת תר"ט) דבקו בו רבים מחסידי ווארקא וקבלוהו כרבם ומורם. באמשינוב פתח את בית מדרשו לתורה וחסידות, ששעריו לא ננעלו עד לשנות השואה והחורבן. כמו אביו הרבי הזקן מווארקא זי"ע הקדיש הרבה מזמנו לעניני הכלל, ולעתים תכופות הלך ובא לווארשא הבירה בעניני ציבור. נסתלק ביום ד' כסלו שנת תרל"ח.
תפס בשרוול בגדו של השר וביטל את הגזירה
כאשר יצאה הגזירה לגזוז את ה"זקן והפאות" בא רבי יעקב דוד יחד עם הרב ר' אלי' חיים מייזל מלודז, שהיה אז רב בלומז'ה, אל האציל הפולני ברג, שהיה מושל העיר ווארשא מטעם הצאר הרוסי. ויהי בדרכם אל המושל אמר רבי יעקב דוד אל הרב ר' אלי' חיים: "אם ידבר אלינו השר בלשון אשכנז ולא בלשון הרוסית, אות הוא לנו כי ה' הצליח דרכנו".
בבואם אל ארמון הממשלה יצא השר לקראתם, קבלם בסבר פנים יפות ושאל בלשון הגרמנית בפנותו אל רבי יעקב דוד, שאותו הכיר כבר מקדם "מה שלומו, הרב קאליש?" מיד פרץ רבי יעקב דוד בבכי גדול וסיפר לשר את הענין שלשמו בא ובקש לבטל את הגזירה. אמר השר: "צר לי, אבל אין הדבר בידי לעשותו, כי הגזירה יצאה מפטרבורג (בירת רוסיה אז), ואני לא אוכל לעשות דבר ולא חצי דבר".
כאשר שמע רבי יעקב דוד דברים אלה יוצאים מפיו של השר, תפס בשרוול בגדו של השר והתחיל צועק בקול גדול. הרב מלומז'ה אשר בא עמו נבהל וקרא אליו: "הרב מאמשינוב! לא יתכן לעשות כדבר הזה, למה תופס בשרוולו של השר ואינו מניחו?",
"הנני חסיד" - השיב לו רבי יעקב דוד בקול רם כל כך עד שרעדו קירות הבית. והשר עמד נבוך וחכה עד שרבי יעקב דוד ירפה משרוולו.
בינתיים שמעה אשתו של השר את קול הצעקה ובאה בבהלה לראות מה קרה. ראתה את שני הרבנים, והאחד אוחז בשרוול בעלה ובוכה ומתיפח בקול. הסביר לה בעלה את כל הענין, שהרב מתחנן לפניו בענין הגזירה על ה"זקן". "אם הדבר כל כך נוגע עד לבו בעד אחיו היהודים עד שמוסר נפשו על כך, כדאי שתעזור ותבטל את הגזירה" – אמרה האשה האצילה אל בעלה. השר הבטיח.
כאשר יצאו מאת השר אמר רבי יעקב דוד אל רבי אלי' חיים: "מן השמים סייעו לי. אבא זצ"ל עמד לידי וקרא באזני שאחזיק בשרוולו ולא ארפה ממנו עד שיעשה רצוני ויבטל את הגזירה..." הדבר היה בערב חג השבועות. הוסיף ואמר: "כל 'הרביים' מתכוננים עתה לאמירת תורה בחג השבועות ואני הצלתי את התורה....". --- אותו חג שבועות היה חג ממש כי בטלה הגזירה.
(מגדולי החסידות - בית ווארקא ואמשינוב, עמ' ק)
מעמודי היסוד באמשינוב היתה מדת המתינות
אחד מעמודי היסוד באמשינוב היתה מדת המתינות, כמו שפירש הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זיע"א, כשלמד פרקי אבות את דברי המשנה (פ"א מ"א) 'הוו מתונים' איהר זאלט זיין גילאסען, פאוואליע פאוואליע, 'בדין'. לכל דבר קדמה ישוב הדעת ומחשבה לידע למדוד ולשקול את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. הרה"ק רבי יצחק מאמשינוב זיע"א על אף שגילה פעם שבעצם טבעו ותולדתו היה ממש היפך מדה זו, עבד על עצמו בכל כוחות נפשו עד שנתעטפו כל תנועותיו בשלוות נפש וסבלנות עצומה. כל יודעיו השתוממו מהפלגת מדה זו אצלו.
בעמדו פעם לפני ניתוח קשה כשהסובבים אותו ובכללם הרופאים מתוחים ומודאגים האם יצליח או לא, בכל זאת נראתה אז מדת סבלנותו במלוא זוהרה, על אף הזמן הקשה שהיה נתון בו. זמן הניתוח נקבע לשעה שבע בבוקר, ותחילת זמן קריאת שמע היה עשר דקות אחר השעה שש. הרה"ק רצה אז לקרא קריאת שמע של שחרית, פן יתארך הניתוח לאחר סוף זמן קריאת שמע. הרופא שהיה אמור להובילו לחדר הניתומים בשעה שש, הקדים לבוא כשיש עוד עשרים דקות לזמן קריאת שמע, אך הרה"ק עמד בשלו שאינו הולך לניתוח עד שיקבל עליו עול מלכות שמים. הראה לנכרי על כסא הנמצא בחדר כדי לישב עליו. וכך ישב עשרים דקות כשהוא שקוע ברעיונותיו ומזמר לעצמו תנועה בשלוות קודש, כאילו אינו עומד עתה לפני ניתוח קשה רק מכין עצמו למצוות קריאת שמע, ובהגיע הזמן קיבל עליו עול מלכות שמים באהבה כשהוא מוציא כל תיבה בקדושה ובנעימה כדרכו כמונה מעות .
