הרה"ק רבי דוד בורנשטיין זי"ע ה'חסדי דוד' מסוכטשוב ח' כסליו תש"ג

בראש חודש אלול תרל"ו נולד רבינו בעיר נאשלסק שבסביבת וורשה בה כיהן כרב וכמנהיגם של אלפי חסידים סבו הרה"ק האבני נזר זיע"א, כבנו הגדול של אביו הרה"ק רבי שמואל מסוכטשוב זיע"א בעל שם משמואל שהיה בנו יחידו של האבני נזר. נקרא על שם דודו זקינו הרה"ק רבי דוד מקוצק זיע"א.

משחר נעוריו הסתופף בצל סבו, ממנו למד ועל ברכיו התחנך, חביב מכל היה על סבו, עליו שם את יהבו באשר ראה בנכדו זה את יורשו הרוחני וממשיך דרכו, עד כדי שידו לא זזה מתוך ידו.

מילדותו למד בישיבת סבו עם תלמידים מבוגרים ממנו, לא היה כמוהו מבין את תורתו העמוקה, בבית סבו היה במשך כל שנות נעוריו, ורק לעתים נדירות יצא ממנו, סיגל לעצמו את תכונותיו של אבני נזר, גאונות בתורה ובחסידות, ידיעות עמוקות בתורת הקבלה, ושיטתו בחסידות.

בהיותו בן חמש עשרה היה לחתן הרה"ק רבי חיים ישראל מפילוב זיע"א, אך הכלה נפטרה טרם הנישואין, אחר היה לחתנו של ר' מרדכי ווינגוט, ממופלגי החסידים אשר בזדונסקה וואליא הסמוכה ללודז', האבני נזר לא הניחו לעזוב את בית מדרשו, ורבינו העתיק את ביתו לדירת סבו הרבי.

האבני נזר הרבה לשבח את תורתו ואת חסידותו, את מידותיו ואת חכמתו, את התמדתו ואת קדושתו, ניבא שעתיד הוא לירש את מקומו, ושמר עליו כעל בבת עינו.

כבר בנעוריו הפך לסמל של חסידי סוכטשוב, נזהר משיחה בטילה ומימיו לא ביטל את הזמן אף לו לרגע, כל מלה שיצאה מפיו היתה תורה ממש, נזהר היה אפילו משיחת חולין של תלמידי חכמים.

בשנת תרס"ז היה לרבה של ווישיגרוד, בה סבל רבות מפרנסים גסי רוח ועזי מצח, בני תורה כמעט ולא מצא בה, רק ספריו הרבים היו לו נחמה פורתא בהיותו כיהודי יחיד על אי בודד, בימי מלחמת העולם הראשונה עקר ללודז', בה עודד וסייע ביד הפליטים הרבים.

בשנת תרע"ט הוזמן לקבל על שכמו את משרת הרבנות בטומשוב, ימי שבתו בה לא ארכו, ביום כ"ד טבת תרפ"ו נסתלק אביו הקדוש, ורבינו שהרבה לנסוע לאביו לא נטש את בית מדרשו מעת פטירתו, מיד בהלויתו הכתירוהו חסידי סוכטשוב למנהיגם, רבינו קבע את בית מדרשו בתחילה באטווצק בה שהה אביו בעת הסתלקותו, אחר עבר לפביאניץ בה הקים את בית מדרשו, ובמהרה נתפרסם כאחד מגדולי התורה.

הקים ישיבה גדולה בלודז', כדוגמת אביו נעשה פעיל בכל שטחי החיים הציבוריים, היה חבר נאמן של אגודת ישראל ונבחר למועצת גדולי התורה, עודד את חסידיו לעליה לישראל, ואף מילדיו עלו והתיישבו בה. (אלה אזכרה, מלכות בית דוד)

אחרית ימיו

ארץ הקודש עמדה בראש מעייניו, בשנת תרפ"ה ביקר בה לראשונה, ובפעם שניה בשנת תרצ"ה, לא פעם הביע בגלוי את כאבו על אשר איננו יכול להשתקע בה מפני קהל חסידיו שבפולין. מפאביאניץ עבר ללודז' הסמוכה, בה נשאר עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

עם כניסת הנאצים ימ"ש ללודז' בתחילת שנת ת"ש, הגיעו לבית רבינו, עינוהו, גזזו את זקנו, והשחיתו את פניו, אך רבינו המשיך בדרכו, לומד עובד מתפלל ומעודד את מקורביו.

חסידיו שלא ידעו מנוח מהעובדא שהרוצחים הנאצים יודעים מקום מגוריו, העבירוהו תוך מאמצים עילאיים בסתר לוורשה, שם השתקע תחת שם בדוי בדירת אחד מחסידיו, למעלה משנתיים ישב בגיטו וורשה, פעל ועשה כבירות מאחורי החומות האפורות של בית הכלא האיום והענקי.

בתחילת שנת תש"ג חלה, חסידיו הנאמנים עשו רבות למענו, הביאו למיטתו את טובי הרופאים שעדיין היו בתוכככי הגיטו והבריחו למענו במסירות נפש תרופות מחוץ לחומות, אך מחלתו הלכה וגברה.

בליל שלישי אור לח' כסליו ניצחו ארלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. זכה רבינו להקבר בקבר ישראל, בהלויה מכובדת בה השתתפו כחמש מאות יהודים, היתה זו ההלויה האחרונה שנערכה בגיטו, שכן למחרת הוציאו הנאצים ימ"ש איסור מוחלט להכנס לתחומי בית העלמין.

הרבנית וכל צאצאיו, בניו בנותיו חתניו ונכדיו עלו על קידוש ה' בשנות המלחמה.