הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זיע"א כ"ד חשוון תש"י

אורו של רבנו זרח ביום כ"ו אייר, 'יסוד שביסוד', תרמ"ז, בעיירה זוועהיל, בבית אביו הרה"ק רבי שלמה זיע"א. ונקרא על שם זקיניו, אבי השולשלת רבי משה בן רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, ורבי גדליה מליניץ.

בימי נערותו זכה לחסות בצל כנפי סבו הגדול, הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זיע"א, שחיבבו מאד ולקחו לישון בביתו, אחרי פטירת הרבנית.

כבר בצעירותו מילא כרסו בש"ס ופוסקים, סיפר ר' יוסף קוזליק ז"ל שבילדותו למד עימו בחברותא, ואחרי שסיימו מסכתא היה מבקש רבנו לבחנו, כשר' יוסף מניח אצבעו על הדף, ושואלו על הכתוב באותו מקום מספר דפים אחרי כן, ורבנו קולע לשערה מבלי להחטיא.

בהגיעו לפרקו לקחו דודו הרה"ק רבי דוד שלמה מקוברין זיע"א לחתן, חותנו החזיקו סמוך על שולחנו שנים מספר, כאן ישב על התורה ועל העבודה באין מפריע בימים אלה אף נתעטר בכתר הוראה מבית דינו של רבי חיים מבריסק זצ"ל, ומרבי מרדכי אשמינר זצ"ל שכתב עליו, "מובטחני בו שלא תצא תקלה אף פעם מתחת ידו והלכה כמותו בכל מקום".

בשנת תרס"ט והוא אך בשנה הכ"ב לחייו, נתבקש לכהן כרבה של זוועהיל, ניהל את ענייני הקהילה ברמה ועל פיו יישק כל דבר, שם את כל כובד משקלו להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, כשהכל נשמעים לקולו.

בעיצומה של עבודתו הפוריה, נאסר באשמת ריגול, שיתוף פעולה עם מהפכנים שנתפסו במעבר הגבולות, והודו שקבלו אכסניה בביתו ושהו בביתו בשבועים ימים. שני האנשים שנתפסו לא עירבוהו במעשיהם, אך די היה בעבירה זו. הטיעון שכל מגמתו היתה לקיים מצות הכנסת אורחים ולא היה ביניהם מלבד זה, נדחה על הסף, כתב האישום הוגש, והתביעה דרשה משפט מות בגין מרידה.

בעת המשפט הקריא השופט בפניו את חומרת העבירה שבגינה עלול הוא להשפט למות, רבינו הגיב, בשלות נפש שהדהימה את הנוכחים, 'להוי ידוע שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', הרבה יהודים חוסלו על ידי הכנופיות, ואולי עלי נגזר למות על ידכם, אך אם לא נחרץ דיני בבית דין של מעלה, לא תוכלו לי'.

משפטו הועבר לזיטומיר לסמכות משפטית עליונה יותר, באשר גליון האישום מוכח למעלה מכל ספק על ידי התביעה, אך בחסדי השי"ת היה השופט העליון מאלו שהיו קשורים מבית אבא עם שושלת זוועהיל. הוא גילה בפניו שיודע שכל האשמה נגדו אשמת שוא, אך לא יוכל לשחררו כי הדבר לא יתקבל על ידי השלטונות, אך במקום גזר דין מות ימירו במאסר, וגזר עליו שבע שנות גלות בסיביר.

בתום שבע שנים בסיביר, בהן סבל יסורים נוראים, התמנה לכהן כרב בעיירה סמוכה למוסקווה, בשנת תרצ"ז הצליח בחסדי שמים להילמט ממלתעות הרשע ולהגיע לאה"ק. עם הסתלקות אביו בכ"ו אייר תש"ה, הפצירו בו החסידים לקבל עליו עול ההנהגה, אך בהיותו שפל באמת בעיני עצמו, לא ניאות לכך. רק אחר שנימקו בפניו שאם לא יהיה המשך להנהגה, יכול להיגרם נזק לענייני הישיבה שיסד אביו, נענה והסכים.

אהב ישראל בכל ליבו ונפשו, וחש את צרת האחר יותר מצרתו שלו. באישון ליל אמר לבני ביתו, "איך אפשר לישון, אם ר' אברהם ירד מנכסיו, הבה נאמר תהלים בשבילו".

ידוע חולי ומכאוב היה, עקב העינויים הקשים שהיו מנת חלקו בסיביר, ובשל צרות ישראל ששיברו את רוחו.

קברו נכרה בבית החיים בגבעת רם, ונתפרסם כמקום ישועה פלאי לרבבות בית ישראל, הנוהרים אליו בכל ימות השנה.

גודל ענותנותו

כשפגעו פעם אינשי דלא מעלי בכבודו, ואנשיו ביקשו להגיב על כך. מנעם מכך, באיימו שיזרוק את האיצטלא מעליו, ויפסיק לקבל אנשים לעצה ולברכה. בהוסיפו, שאביו היה צדיק גוזר והקב"ה מקיים, היות והיה צדיק יסוד עולם, שכל העולם עומד עליו.

ואילו הוא, כל זכותו בהעתרת ישועות לכלל ישראל הוא על פי מאמר הגמרא 'תולה ארץ על בלימה', אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה.