הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זי"ע ח"י כסליו תקע"א
רבי ברוך נולד לאביו רבי יחיאל מיכל אשכנזי שהיה חתנו של אור ישראל הבעל שם טוב זיע"א, בשנת תקי"ג. בילדותו זכה לקרבה יתירה מאת זקנו הקדוש שהפליג בשבחו ובגדלותו, ואף היה ישן עמו בחדרו.
בגיל צעיר התייתם מאביו, ונשלח על ידי אמו להתחנך לאורו של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ. בהמשך הסתופף גם בצילם של גדולי תלמידי זקנו הקדוש, הרה"ק רבי דוב בער ממזריטש והתולדות יעקב יוסף, שנהגו בו כבוד רב. כן דבק בכל נימי נפשו בהרה"ק רבי מענדל מוויטעבסק.
בהגיעו לפרקו, שידכו מורו ורבו רבי פנחס מקוריץ עם בת מקורבו רבי טוביה קצקש זצ"ל מאוסטרהא, אחרי כן התגורר באוסטרהא סמוך למגורי חותנו. בזיווג שני היה חתן שאר בשרו רבי אהרן מטיטוב, בן רבי צבי בנו של הבעל שם טוב הקדוש.
עם עלייתו של רבו רבי מענדל לארץ הקודש בשנת תקל"ח, והוא כבן עשרים וחמש שנים, החל להנהיג את קהל עדתו, בתחילה התיישב בטולטשין בה נהג נשיאותו ברמה. במכתבו לרבי מענדלי כתב, "קטנים ועד גדולים שתו פניהם אלי, ואת ה' אלוקי השמים אני ירא להעלים עיני מהם ולהסתיר פני מענייני בקשתם, וברחמים גדולים אני מנהלם".
בשנת תק"ס עבר למעז'יבוז' עיר מולדתו, בה חי שתים עשרה שנה עד שנת תקע"ב, כמספר השנים שהתגורר בה לפניו אחיו, בעל הדגל מחנה אפרים זיע"א.
*
רבי יוסף מיאמפאלא בנו של רבי מיכל מזלאטשוב, היה מחותנו של רבינו, באשר בנו רבי יצחק היה חתנו. רגיל היה לבוא לשבות בצל רבינו בכל שנה שתי שבתות, בפרשת בחוקותי ובפרשת תבוא, בהן קוראים את פרשת התוכחה.
בשנת תקע"א, בעת שנפרד רבי יוסף ממחותנו אחרי צאת שבת פרשת כי תבוא, אמר רבינו כי רצונו לנסוע לבדו עם המחותן בעגלה ללוותו, הוא ציווה גם על חתנו רבי יצחק שלא יסע עמם כהרגלו, וכן שהבעל עגלה יהיה נכרי, שלא ישמעו את דבריהם.
הם נסעו ביחידות ליער הסמוך לעיר, שם ירדו מהעגלה ושוחחו. רבי יצחק שנסע בעגלה אחרת ללוותם, ראה אותם משוחחים לבדם ביער ונעמד בחשאי לשמוע דבריהם. הוא שמע את חותנו רבינו אומר לאביו הקדוש, מחותן, יש בעולמות העליונים קטרוג גדול על כלל ישראל, אין שום עצה לזה רק שיסתלקו מן העולם שני צדיקי הדור, ואין אני רואה בעולם שני צדיקים גדולים מאיתנו, מצידי אני מוכן לזה, רק אתכם אבקש שתסכימו גם להסתלק מהעולם למען יסור הקטרוג.
השיב לו מחותנו שהוא אינו יכול להסכים לדבר, אלא לבקש עצות אחרות להשבית הקטרוג. השיבו רבינו שאין לזה שום עצות, הרבה להפציר בו שיסכים, ובסוף הסכימו שניהם להסתלק מן העולם.
ויהי כשמוע רבי יצחק את הנעשה, הבין שהוא עומד לאבד את אביו ואת חותנו ויחרד מאד, ברוב מרירות לבו השמיע קול אנחה, אז הבחינו בו שני הצדיקים ורבינו צעק עליו ואמר, שמע נא דברי, אם תתן לי תקיעת כף שלא תגלה זאת עד אחר פטירתנו, מוטב, ואם לאו, אעשה ממך תל עולם, והוא הבטיחו על זה.
מאוחר יותר ראו את גדולתם של שני הצדיקים שמסרו נפשם עבור כלל ישראל, הם עלו לישיבה של מעלה בתחילת שנת תקע"ב, רבינו חלה בחודש חשוון ונסתלק ביום ח"י כסלו, ורבי יוסף מיאמפאלע עלה למרום ביום כ"ד שבט אותה שנה. מנוחת כבודו במעז'יבוז' בתוך אוהל זקינו הבעל שם טוב הקדוש. פנינים מדברי תורתו נאספו בספר בוצינא דנהורא.
כשרוצים לעשות שלום – לא לסמוך אפי' על מלאכים
וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב, ד). וברש"י, מלאכים ממש.
בשעה שחפץ יעקב אבינו להשלים עם עשו אחיו, חשש לסמוך בכך על שליחים סתם, ושלח אליו 'מלאכים ממש', הוא היה סמוך ובטוח שבאמצעות שלוחיו המלאכים יסתדרו הדברים על הצד הטוב ביותר.
אבל במקום לעשות שלום שבו המלאכים בזעקה ובהתראה, 'וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ', הגם שלאמיתו של דבר כפי שרואים מפשט הפסוק, הלך עשו לקראתו בכוונות רצויות.
מכאן אנו למדים, בשעה שאדם רוצה לעשות שלום עם הזולת, מוטב שיעשה זאת בעצמו ולא יסמוך על שליחים, יהיו מי שיהיו, אפילו מלאכים, עליו עצמו לבוא בדברים עם יריבו עד אשר יגיע עמו לעמק השווה.
