הנשר הגדול מ' דון יצחק אברבנאל זצוק"ל י"ט סיון שנת רס"ט
ר' יצחק ב"ר יהודה אברבנאל (כונה גם בתואר הכבוד הספרדי 'דון') היה מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש.
והחיד"א מכנהו בספרו (שם הגדולים): השר הנשגב הנשר הגדול מ' יצחק אברבנאל משועי ספרד גזע ישי בית הלחמי.
ר' יצחק נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת קצ"ז למשפחה מיוחסת של רבנים ושרים, שנתייחסה לבית דוד.
לאחר שלמד הרבה תורה וחכמה מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל - מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד, ובכל אותה תקופה היה ביתו בית ועד לחכמים.
כבר בגיל צעיר החל לדרוש ברבים ולחבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל, ובכך המשיך כל חייו, כשהוא משתמש בניסיונו המדיני הרב להסברת מושגים ופרשות בתנ"ך ובאמונה. בספריו התייחס לדעות פרשנים נוצרים, והיה הראשון שכתב מבואות לספרי התנ"ך.
בשנת רנ"ב, לאחר שנכשלו מאמציו להניא את המלך והמלכה מביצוע גזירת הגירוש, גלה מספרד עם אחיו, כשהוא מסרב להצעת המלך להישאר במשרתו.
הוא עבר לנאפולי שבאיטליה, ושם מונה ליועץ המלך. כדי לחזק את האמונה בגאולה ובביאת המשיח בעקבות הגירוש, כתב בשנים רנ"ז - רנ"ח שלושה ספרים תחת השם 'מגדול ישועות': הראשון נקרא 'מעייני הישועה' (דפו"ר פירארה שי"א) והוא פירוש על ספר דניאל, השני 'ישועות משיחו' (דפו"ר קרלסרוה תקפ"ח) ובו פירוש המאמרים על הגאולה והמשיח שהובאו בחז"ל, והשלישי 'משמיע ישועה' (שאלוניקי רפ"ו) על הגאולה העתידה. רי"א נתבקש לישיבה של מעלה בי"ט סיון שנת רס"ח בפדואה.
עשרות מספריו נדפסו בחייו ולאחר פטירתו, ומיעוט מהם נשאר בכת"י או שאבד.
כדי להגדיל השמחה
קרבן תודה המוזכר בפרשת צו, עניינו הכרת הטובה להקב"ה על נסיו ונפלאותיו, וכשמו כן הוא. ובשל כך ציותה התורה שיוסיפו וירבו בקרבן זה, וכפי שכתב רבינו האברבנאל זיע"א: בא הכתוב הזה וחידש שאם יהיו השלמים על תודה שיהיו טעונין לחם, והוא אמרו 'אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלת מצות' וגומר, ושיהיה לכהנים מהם בשר ולחם, רוצה לומר בשר חזה ושוק ולחם מצה וחמץ אחד מכל קרבן ושאר הבשר והלחם נאכל לבעלים. וטעם הלחם הזה לשלמי תודה כדי להגדיל השמחה להשלימה לכהנים ולבעלים כדרך שעושים בני אדם בשעת שמחתם שהם שמחים ומשמחים את רעיהם.
ואפשר לומר עוד שהיו שלמי תודה באים עם לחם רב כדי שבעל השלמים כשהוא מקדיש קרואיו לא יחסר לחמו, כי אם לא יהיה לו לחם ברבוי ולשובע ימנע מלהקדיש קרואיו לאכול עמו שלמיו, כי הבשר לא יאכל מבלי לחם. ולכן צוה להביא עם השלמים לחם רב מספיק לכל בשר שלמי התודה, בהיות מן המין הבינוני שהוא כבש. כי הנה הכבש הבינוני הוא כמו עשרים ליטרים והצטרכו לו ארבעים לחמים שני לחמים לליטרא אחת. וכך היה מספר לחמי התודה. ועם זה נשיב גם כן למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה, ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס, וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו, וישאלו זה את זה על מה היה תודתו, והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא.
