הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל החידושי הרי"ם כ"ג אדר תרכ"ו
הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע נולד בשנת תקנ"ט במאגנישוב שפולין לאביו הג"ר ישראל ראטנבערג אב"ד מאגנישוב ובסוף ימיו רב בק"ק גור. בהגיעו לפרקו נשא את בת רבי משה חלפן.
היה מתלמידי המגיד הק' מקאזניץ ובנו הרה"ק רבי משה, הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא והרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי"ע.
בשנת תרי"ט החל להנהיג את עדתו הגדולה בגור. נודע בגאונותו בכל מכמני התורה. נתבקש לישיבה של מעלה בכ"ג אדר תרכ"ו. השאיר אחריו את ספריו חידושי הרי"ם על שו"ע ועל מסכתות הש"ס, "ספר הזכות" על התורה ועוד. זי"ע.
לעולם לא מאוחר מדי, ובלבד שאכן ירצה. באמת...
המועד היחיד בין חגי השנה שיש בו הזדמנות חוזרת הוא חג הפסח. הזדמנות שכמוה לא מצאנו בכל התורה כולה:
מי שנאנס ולא התענה ביום כיפור או לא תקע בשופר בראש השנה או לא נטל לולב, לא יוכל כמובן להשלים את המצווה לאחר עבור זמנה. אך שונים הם פני הדברים בחג הפסח.
לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, קיימו את קרבן הפסח בשנה השנייה להיותם במדבר, אך כמה מתוכם היו טמאים ולא יכלו להימנות על הקרבן.
באו אותם טמאים למשה רבנו וטענתם בפיהם: "למה נגרע?"
טענה זו תמוהה היא מאוד:
הלא התשובה לטענתם כתובה בצורה ברורה ומפורשת בתחילת הפרשה - 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא' (במדבר ט ו).
טענת 'למה נגרע' נראית כתלושה מן המציאות. מעולם לא שמענו שיבוא אדם שנאנס ולא קיים מצווה בזמנה, ויטען 'למה נגרע'...
האם כאשר מאחר אדם את הרכבת - הוא יכול לצעוק: "מדוע אני לא ברכבת?!"
שאלה זו שאל הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר מגור זיע"א בעל 'חידושי הרי"מ', ואת תשובתו נבין באמצעות מעשה נפלא אותו מספר רבה של העיר דימונה, רבי אברהם אלמליח:
היה זה לאחר דרשת שבת הגדול אותה מסר הרב אלמליח בבית הכנסת הגדול של העיר.
בין המתפללים פילס את דרכו אל הרב יהודי קשיש מעולי רוסיה, שביקש לספר לרב את סיפורו:
"אני רוצה לספר לרב את סיפורי האישי על מסירות נפשי למצות בחג הפסח, גם בהיותי בגיא צלמוות במחנות העבודה בסיביר.
היה זה בשנת תשי"ד.
שוחררתי מהכלא הרוסי, ועם שחרורי מצאתי את עצמי בעיירה רוסית רחוקה ונידחת בערבות סיביר. הייתי היהודי היחיד בעיירה.
לוח שנה לא נמצא בכל האזור, כמובן, אך למזלי הצלחתי לשמור על חשבון הימים בעת שהותי במחנות, בטח, הנה הטקסט מחולק לקטעים כפי המקור:
ולפיו ידעתי שבעוד ימים מספר יחול חג הפסח.
במאמצים כבירים השגתי קמח, בניתי בחצר תנור מאולתר מלבנים, וכשהגיע יום ערב פסח אפיתי כעשרים מצות שאותן חוררתי בעזרת מזלג שליבנתי באש.
לא היה קץ לאשרי כאשר זכיתי להסב לשולחן הסדר עם שלוש מצות כשרות בישימון הקרח הסיבירי.
כך ישבתי בכפר הנידח לבדי בליל הסדר, וסיפרתי לעצמי את סיפור יציאת מצרים ככל שזכרתי.
רבה הייתה שמחתי על הזכות שלא פיללתי שאזכה לה - לחוג את החג כראוי ולקיים את מצוות אכילת מצה לאחר השחרור.
אך שמחתי התחלפה עד מהרה בעגמת נפש רבה...
שבועיים חלפו מחג הפסח, ואל הכפר הגיע יהודי!
היה זה שוחט שנהג לנדוד בדרכים השוממות, ולתור אחר יהודים הזקוקים לשחיטה.
נקל לתאר כמה רבתה שמחתי כאשר ראיתי לראשונה מזה שנים פני יהודי. הבאתיו לביתי בכבוד רב, וקיבלתי את פניו בשמחה רבה.
השוחט נכנס לחצר, וכאשר ראה את התנור שעדין ניצב על תילו מאפיית המצות, תהה למה הוא משמש.
סיפרתי לו בהתרגשות על המצות שזכיתי לאפות בתנור זה, אך הוא לא התרשם: "אינני מאמין שהמצות שאפית בתנור זה היו כשרות..."
הפטיר בלא לשער מה חוללו מילותיו הספורות בליבי.
וכאילו כדי לסתום את הגולל על ההרהורים שנבטו בי, שמא טעה השוחט והמצות כשרות היו, הוציא האיש מצרורו שלוש מצות כשרות והעניק לי: "קח, מצות אלו כשרות למהדרין..."
עולמי כמו חרב עלי...
עמל ויגיעה כה רבים השקעתי במצות אלו, והנה כעת, לאחר הפסח, מתברר לי שלא יצאתי ידי חובתי כלל.
חשתי כ"עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיטון על פניו..." (סוכה פ"ב מ"ט).
"ומה עשית?" שאל הרב אלמליח את הישיש, "האם שמרת את המצות לשנה הבאה?"
"לא, אכלתי אותן בפסח שני...
המתנתי שבועיים נוספים, ולאחר ששקעה החמה ביום י"ד באייר, ישבתי וערכתי את 'פסח שני'.
דמעות זלגו מעיניי בעת אכילת המצות, וכך אמרתי לאבי שבשמיים: 'ריבונו של עולם, הלא כתבת בתורתך שטמא או מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון - ניתנת לו האפשרות לקיים פסח שני.
ובכן, נמצא אני בדרך הרחוקה ביותר - בערבות סיביר שברוסיה הגדולה.
לא חסתי על כוחותיי ועל טרחתי, יגעתי בכל כוחי לקיים את מצוותך, אך בעוונותיי, עלו מצותיי שלא כהוגן...
כעת מבקש אני להשלים את שהחסרתי בפסח ראשון, ולקיים לפחות את הפסח השני...'
"כך התערבו דמעותיי במצותיו של השוחט שאכלתי באותו הלילה, זכר לפסח", סיים הקשיש את סיפורו.
הרב אלמליח חיבק את היהודי בהתרגשות: "אין לי ספק שאותן מצות שאפית במו ידייך, עלו לריח ניחוח לה'! הן אמרו חכמינו (ברכות ו.): 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', ובפרט שזכית להשלים את אכילת המצות בפסח שני".
הרב נפרד מהקשיש, תוך שהוא מהרהר בליבו על מסירות הנפש של יהודי בודד בקצה העולם למען קיום המצוות.
עבר זמן מה, והרב אלמליח מתקשר לביתו של הישיש ומזמין אותו לפגישה.
נרגש כולו הגיע הקשיש ללשכתו של הרב, תוהה לשם מה הוזמן.
בהגיעו, פנה אליו הרב בשאלה: "סיפרת לי סיפור נפלא על המצות שאכלת בפסח שני. האם זוכר אתה באיזו שנה בדיוק אירע הסיפור?"
הזקן השיב מיד: "מה השאלה?! ודאי שאני זוכר! היה זה בפסח 1954!"
הרב אלמליח התקשה לדבר מרוב התרגשות.
להפתעתו של הזקן, שלף הרב לוח ישן של שנת תשי"ד: "הבט!" קרא בהתרגשות: "שנת תשי"ד הייתה שנה מעוברת! כלומר, היו בה שני חודשי אדר..."
הזקן התקשה בתחילה להבין, אך הרב הבהיר לו: "כאשר אכלת את המצות שאותן אפית בעצמך, לא היה זה ליל הסדר, אלא היה זה ביום שושן פורים... אך באותו הלילה שאכלת את המצות הכשרות שהביא לך השוחט, באותו יום שחשבת אותו ל'פסח שני', היה זה חג הפסח האמיתי!"
"כנראה", הוסיף הרב: "לא ידע השוחט שטעית בחשבון. הוא חשב שאתה מכין מצות לפסח שיהיה בעוד שבועיים, לכן נתן לך את המצות, וכך זכית לקיים את מצוות אכילת מצה כדת וכדין.
ראה כיצד דאגו לך משמיים שתזכה לקיים את מצוות אכילת מצה בזכות עמלך ויגיעך: בדיוק אז הגיע השוחט לעיירה הנידחת, ביקר בביתך והבחין בתנורך, על מנת שתהיינה לך מצות כשרות ביום חג הפסח הנכון..."
זוהי תשובתו של רבנו ה'חידושי 'הרי"מ':
אותם טמאי מת בחג הפסח במדבר, הבינו אמנם בשכלם שהפסידו את הפסח, אך בליבם לא יכלו להשלים עם הפסד המצווה.
השתוקקות עצומה בערה בקרבם לזכות לקיים את המצווה, ומפיהם פרצה הזעקה: 'למה נגרע?!'
כל התירוצים לא עניינו אותם, הם ביקשו דבר אחד: לקיים את מצוות הפסח!
ומכיוון שרצונם היה עז כל כך, הצליח רצון אמיתי זה לפעול בשמיים, ולגרום לכך שעם ישראל כולו יזכה לדורות להזדמנות נוספת בהקרבת הפסח.
על ידי התשוקה העצומה למצווה, נפתח עבורם פתח חדש, ואור קדושת הפסח הושפע בשנית שלושים יום לאחר מכן.
זהו כוחו של כוח הרצון האמיתי.
רעיון יסודי זה עלינו להפנים:
ישנה הזדמנות שנייה!
אמנם בעולם הגשמי לרוב אין הזדמנות שנייה, וכאשר אנו מחמיצים הזדמנות היא לא תחזור על עצמה, אך כאשר יהודי שואף ומבקש ברוחניות - הוא יזכה.
לעולם לא מאוחר מדי, ובלבד שאכן ירצה. באמת...
