הגה"ק המקובל חכם אברהם ענתבי זצ"ל בעל 'פני הבית' כ"ח טבת תרי"ח

חכם אברהם ענתבי, המכונה גם רבי אברהם ענתבי הגדול, נולד בשנת תקכ"ה, בעיר חאלב (היא ארם צובא) שבסוריה. למד תורה מפי אביו, חכם יצחק ענתבי, שהיה מראשי החכמים והרבנים בדורו.

לאחר מותו של הרב הראשי של חאלב ואב בית הדין, חכם אליהו שמאע הלוי, במגפה הגדולה בשנת תקע"ד, נתמנה חכם אברהם ענתבי לכהן כרב הראשי וכאב בית הדין בעיר, ושימש בתפקידו זה במשך ארבעים שנה. בני עירו כינו אותו בתואר הכבוד 'ראש על אר"ץ רבה'.

במגפה הזו, נפטרו גם אחיו יהודה, ואשת אחיו. הזוג הותיר בן צעיר ורך בשנים - יהודה שבתאי רפאל ענתבי. דודו, חכם אברהם ענתבי אספו לביתו וגידלו כבנו. 

בתקופתו נצטמצם הסחר דרך חאלב והמצב הכלכלי בממלכה העות'מאנית התדרדר. עול המסים כבד, ורבו העניים. חכם אברהם ענתבי הרבה לעסוק בתשובותיו בחלוקת המסים, בסכסוכי מסחר, ובבעיות חברתיות אחרות, שנבעו מן המצב הכלכלי. החכם תיקן תקנות רבות לבני קהילתו, חלקן מופיעות בספרו 'מור ואהלות'.
בשנת תקפ"ב פקדה את חאלב רעידת אדמה, שהחריבה את העיר. כאלף מבני הקהילה היהודית נהרגו. והנותרים ברחו אל המדבר. במקום בתיהם שנהרסו, הקימו אוהלים וחנו במדבר. ספרו 'יושב אוהלים' - דרושים על התורה, נכתב בתקופה זו. בהעדרם של ספרים, כל מובאותיו נכתבו מתוך הזיכרון.
בשנת ת"ר החלה פרשת עלילת הדם בדמשק. בעקבות היעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם, לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. אחיינו חכם יעקב ענתבי שימש אז כרב קהילת דמשק, עונה בעינויים קשים ממוות ונאסר במשך כמה חודשים.
במהלך חייו כתב חיבורים רבים, רק חלקם נדפסו ובתוכם - שני ספרי 'פני הבית' אחד על הרשב"א והשני על הבית יוסף, 'מור ואהלות' - שו"ת, 'אהל ישרים', 'דרך חוקיך', 'חכמה ומוסר', 'פני אהל מועד' - דרושים לשבתות השנה, וספר ו'חוקי הנשים' - פירוש על אבן העזר.
חכם אברהם ענתבי נודע גם בכתיבת פיוטים בלחנים של שירים ערביים. פיוטיו מושרים בכלל קהילות ישראל, וחלקם אף נכנס למקבץ שירי הבקשות. מפיוטיו הידועים: 'אור צח ופשוט', ו'אם חכם לבך בני'.
על ערש דווי, קרא את ה'אידרא', וביקש מבנו חכם יצחק ענתבי לומר קדיש. בנו רמז לו כי הם רק תשעה ואין עשירי למניין. חכם אברהם ענתבי ענה כי נמצא איתם רב המנונא סבא, שמשלים את המניין. כעבור שעה קלה, בכ"ח בטבת בשנת תרי"ח, נלקח לבית עולמו, ונקבר בארם צובא במערת הצדיקים.

העני יצא מבית הרב שמח וטוב לב

סוחר פלוני מהעיר חאלב שבסוריה הלוה סך של שלש מאות מטבעות לעני, כשהם קובעים ביניהם את זמן הפרעון. ואולם, כאשר הגיע זמן הפרעון לא היה לעני מעות כדי להחזיר, והוא לא החזיר את ההלואה שקבל. משכך, תבע המלוה הסוחר את הלווה העני לפני בית דין לדין תורה. שמעו הדיינים את שני הצדדים, וכמובן חייבו את העני הלווה לשלם מיד, או שיאחר את זמן הפרעון, רק בתנאי שהמלוה יסכים לדחות את זמן הפרעון.

משנסתיים הדין תורה יצא העני בפחי נפש אל הרחוב, כשהוא בוכה בדמעות שליש על מצבו הקשה, שכן היה מטפל בילדים קטנים, ואין בידו כדי לפרוע את החוב. בלכתו ברחוב פגש את הגאון רבי אברהם ענתבי זצ"ל אב בית הדין בחאלב, וכראותו את הרב סיפר לו את כל הענין כשהוא גם מספר לו אודות מצבו הקשה, עד שעתה הוא משעבד ממש לאותה הלואה ואינו יודע אנה הוא בא. שמע הרב את הדברים ואמר לעני כי יכנס אליו לביתו למחרת היום.

למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית הלך רבי אברהם ענתבי לבקר את אותו סוחר מלוה. הרב נקש בדלת, ואז נגשה המשרתת כדי לפתוח את הדלת, ומה נדהמה לראות את ראש הרבנים הנערץ ניצב ליד הפתח במפתיע, ועוד בשעה כה מוקדמת. תיכף ומיד נחפזה לרוץ ממקומה ולהודיע לבעל הבית כי הנה הרב הנערץ הגיע לביתו.

מששמע מכך הסוחר הגדול רץ בשמחה כדי לקבל את פני הרב. הוא הכניסו הביתה וכיבדו בכבוד גדול, כשהוא מגיש לפניו מיני כבוד. ברם, הרב ישב בבית ולא פצה את פיו. ישב ושתק מבלי לדבר מילה. או אז חפץ הסוחר להיכנס בדיבור עם הרב ענתבי ואמר לו: "ביקור רבינו בביתי שוה בעיני כאלף זהובים". מיד הפסיקו הרב ואמר לו: "אל תגזים בדבורך. מכיר אני היטב את הגוזמאות שמפריחים הסוחרים". הצטדק הסוחר ואמר: "באמת ובתמים אני מדבר, שכן הכבוד והעונג שהרב גרם לי בבקורו המפתיע, שהרי מעולם לא צפיתי ולא חלמתי עליו, שוים אצלי כאלף זהובים".

אז השיבו הרב בשאלה: "האמנם כן? האם אתה מדבר באמת ובתמים? אמור לי, האם באמת ביקורי שוה אצלך שלש מאות זהובים?" נענה הסוחר ואמר לרב: "מה השאלה? שלש מאות? אף יותר מאלף זהובים". או אז גילה הרב את אזניו ואמר לו: "הלא ידעת את מצבו של פלוני הלווה העני שתבעת אותו בדין. הרי המסכן הזה אין ביכלתו לפרוע את חובו. ועתה אם כבודי באמת יקר בעיניך, אבקש ממך שתחמול עליו ותמחל לו על כל החוב ויחשב לך הדבר לצדקה".

תיכף ומיד הוציא הסוחר המלוה את שטר החוב, וקרעו לגזרים לפני הרב. אז הרעיף הרב ענתבי ברכות לרוב על ראשו של הסוחר, ואכל ממיני המגדים שכבדו בעל הבית.

לאחר מכן הלך הרב לביתו, ובבוא העני לבית הרב כפי שהוזמן מיום האתמול, גילה לו הרב כי המלוה כבר מחל לו על החוב. אבל יחד עם זאת מני אז הדריך הרב את האיש העני כיצד לכלכל מעתה ואילך את הוצאות ביתו בתבונה. יצא אותו עני מבית הרב שמח וטוב לב, ומאותו היום ואילך, כלכל את אורח חייו בתבונה, וההצלחה האירה בביתו.

(חדות החיים ח"ח פרק לא)