הגה"צ רבי ראובן דב דסלר זצ"ל י"ד טבת תרצ"ה
הגה"צ רבי ראובן דב דסלר זצ"ל נולד בשנת תרכ"ג בעיר הנמל ליבוי שעל חוף הים הבלטי, לאביו רבי ישראל זצ"ל, שהיה בין המסייעים בהקמת התלמוד תורה הנודע של הסבא מקלם.
רבי ראובן דב יצק מים על ידיו של הסבא מקלם מגיל שתים עשרה, דבק בו ולמד מאורחותיו ומדרכו המוסרית המיוחדת.
בשנת תרנ"א נשא לאשה את נכדתו של רבי ישראל מסלנר, ונולד לו ממנה בנו יחידו רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, שלימים נודע אף הוא כאחד מגדולי המוסר, כמשגיח בישיבת פוניבז' ובעל "מכתב מאליהו".
שנים רבות עסק במסחר, כשבד בבד הוא שומר בקפידה על מעלתו הרוחנית והנהגת המוסר הקלמאית.
במלחמת העולם הראשונה נטל תחת חסותו ישיבה שגלתה לעיר הומל, והשתתף בהנהלתה הרוחנית. בסוף ימיו חזר לקלם ונמנה בין ראשי בית התלמוד. נפטר בי"ד טבת תרצ"ה ונטמן בבית הקברות בלונדון.
הסבא מקלם: היה כדאי כל ייסודו של בית תלמודו בגללו בלבד
במשך שנים רבות עסק רבי ראובן דב זצ"ל במסחר, כשהוא נוהג בהצנע - לכת ומסתיר את רום מעלתו הרוחנית מעיני הבריות. הוא עסק בעסקי יערות, בסוכנויות שונות וביבוא סחורות, אך גם באותם ימים, היה מוצא שעות בהן היה מרכז את עיונו בדברי תורה וברעיונות מוסריים.
מכריו הסוחרים שהיו מזדמנים לבית המדרש כאשר היה שקוע בלימוד המוסר "בשפתיים דולקות", כפי שהורה רבי ישראל סלנטר זצ"ל, היו עומדים משתוממים ומתקשים להאמין, כי זהו האדם שעמו הם עסוקים בענייני מסחר.
במשך כל שעות היום היה מסתיר את פנימיותו, מתהלך ונוהג כאחד הסוחרים העשירים. ואיש לא העלה בדעתו, כי מדובר באחד מאנשי המעלה של הדור, שראשו עסוק ללא הרף בהתעלות רוחנית ובמחשבות של יראת שמים.
גם תלמידי חכמים מובהקים וראשי תנועת המוסר היו מביעים התפעלות מדרכו הייחודית. הסבא מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ששיטתו גרסה שכדי שהאדם יגשים את מטרותיו הרוחניות עליו להתנתק לחלוטין מכל ענייני העולם הזה, היה מגיב בהשתאות בכל פעם שהזכירו את רבי ראובן דב כדוגמא לכך שאפשר גם בתקופתנו לזכות לשני שולחנות.
"רבי ראובן דב-זה משהו מיוחד", אמר הסבא מנובהרדוק, "הוא הרי 'אמן' הפועל בניגוד לדרך הטבע, יחיד סגולה בדור ואין לו בשילוב חיי העולם עם צדקות מופלגת ומעלות רוחניות נשגבות".
רבי ראובן דב גם ראה את עצמו כ"מתלמד ומתחנך" עד יומו האחרון. כל ימיו חיפש דרכי חיזוק והתעלות, כבן ישיבה צעיר.
הוא נמנה בין חברי החבורה החשאית של תלמידי הסבא מקלם, שנקראה בשם הד"ט (הדבק הטוב). חבורה זו כרתה ברית של התעלות רוחנית משותפת, כשהם מתקינים לעצמם תקנות קבועות ו"קבלות" מחייבות.
גם בשנותיו האחרונות המשיך באותה דרך. בין הכתבים שהשאיר אחריו נמצאו "קבלות" שקיבל על עצמו באותן שנים. בין היתר הוא כותב לעצמו: "אין לך לסמוך על עצמך כלל וכלל. לכן מההכרח להעמיד שומר על עצמך ולתבוע על כל אשמה ועיוות. ואם מהעצלות הארורה ומקלות הדעת הבזויה נוסף על הגאוה, אין שומר מבחוץ שיגעור ויבייש, יש להשתדל להעמיד שומר מבפנים, ולא עכברא גנבא וכו' וכו'.
העזובה היא היא הרעה היותר גדולה ומסוכנת, ומהנחוץ לשרש אחריה לבלתי לתת לה מקום לשלוט". כך, במשך עשרות שנים, התגדל והתעלה רבי ראובן דב זצ"ל, כשהוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את עצמו מעין-רואים, ומרבה להצטנע ולהמעיט את עצמו, האיש שמספרים כי הסבא מקלם אמר עליו, שביראת שמים הוא הגדול מתלמידיו, וכי היה כדאי כל ייסודו של בית תלמודו בגללו בלבד, האיש שר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח של ישיבת מיר, כתב לאחר הסתלקותו, כי כל עוד היה חי "היה נדמה לי כאילו שורש גזע רוח חיינו חי, הוא הסבא קדישא זצ"ל" לא החזיק טובה לעצמו וברח מן הכבוד בכל דרך אפשרית. גם כשנאלץ לגלות טפח מדמותו הרוחנית, כאשר התבקש להשמיע שיחות מוסריות בפני תלמידים צעירים, היה נוהג לומר, כי דומה הוא בסך הכל לשמש הדופק האשמורת הבוקר על פתחי הבתים וקורא לסליחות - ואילו הוא בעצמו חוזר לביתו לישון...
