הגה"צ רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל ראש ישיבת בית יהודה ט"ז אייר תשס"ג
רבי יחיאל מיכל נולד לאביו רבי אברהם יצחק זצ"ל בד' תמוז תרס"ז, בנו של הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל אב"ד אוזדא וסטראבין שבפלך מינסק.
בהיותו כבן שבע התייתם מאביו, בתחילה התגורר עם אמו באוזדא שם הייתה עינו של דודו מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל פקוחה עליו, עימו למד אז מסכת בבא בתרא.
לאחר תקופה עבר לסטראבין להיות במחיצת סבו האב"ד דמתא כאשר הוא מחנכו ומדריכו בצעדיו הראשונים בלימוד התורה. כשסבו פגשו לראשונה מצא שרבי יחיאל מיכל גמא ביום אחד חמשה דפים בפרק מרובה. הסב כה התפעל שהורה לכבדו בחלה – מצרך יקר באותם ימים.
סבו גם הרשה לו להיות נוכח בדיני תורה שהתקיימו בביתו, לא אחת היה שאלו סבו אם יודע הוא מה מקור הפסק בש"ס ורבי מיכל היה עונה לו. כל זאת היה בגיל אחת עשרה שנים.
בגיל בר מצוה עבר עם אמו לדור בבית אביה בסלוצק, שם נכנס ללמוד בישיבתו של הגרא"ז מלצר זצוק"ל, יחד עימו עבר לקלאצק שם סעד על שולחנו ושולחן חתנו הגר"א קוטלר זצוק"ל בקביעות כהבטחתו לאמו של הגרי"מ.
בגיל שבע עשרה עלה רבו הגרא"ז לא"י, ורבי יחיאל מיכל שחפץ לעלות ולהתעלות בתורה, עבר ללמוד בישיבת מיר, שנודעה אז בטובי ומופלגי הבחורים בעולם הישיבות באותה העת שלמדו בה. למרות גילו הצעיר יחסית, קבלו לישיבה מרן המשגיח זצוק"ל.
בסביבות שנת תר"צ נסע בעצת ר' איסר זלמן לקנות תורה ממרן הגרי"ז מבריסק, לאחר שנטל את רשות רבותיו במיר. בהגיעו לבריסק ביקש הגרי״ז לשוחח עמו בלימוד, מלא התפעמות שח אח״כ הגרי״ז לרבנית: "פגשתי את האיש שנהניתי לדבר עימו בתורה ראוי לחשוב עליו".
בשנת תרצ"ט ברח עם ישיבת מיר מרוסיה לוילנא וכעבור כשנתיים כשנמלטה הישיבה בדרך ניסית לשנחאי היה בין הבודדים שקיבלו אשרת כניסה לארה"ב לשם הגיע בסיון תש"א. עם הגיעו קיבלוהו בכבוד גדול, ומיד נקרא לכהן כראש ישיבת "תפארת ירושלים" לצידו של דודו מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל. הגרי"מ גם הצטרף לועד ההצלה בארה"ב לטובת יהודי אירופה.
בשנת תש"ו עלה לארה"ק, ושם פעמיו מיד למרן הגרי"ז. בי"ז אב תש"ו נישא לבתו של מרן הגרי"ז, מסדר הקידושין היה רבו מרן הגרא"ז, בסעודת הנישואים הסבו כל גדולי התורה, והגרי"מ נשא מערכה בסוגיא של תוך תוכו.
בשנת תש"ח עזב לארה"ב לכהן בראשות ישיבת "תפארת ירושלים", אולם כעבור שלוש שנים שב לצמיתות לא"י ופתח בת"א את כולל "בית יהודא", שלאחר מכן עבר לבני ברק, בו במהלך כיובל שנים הרביץ תורה לתלמידים מופלגים בתורה, כאשר הוא מעמיד במשך השנים ת"ח עצומים, רמי"ם וראשי ישיבות שראו בו רבם המובהק, אשר קיבלו ממנו מעבר ליסודות העצומים בתורה, גם דרך בלימוד התורה ובהנהגת התורה החותרת לעומק האמת.
עמל התורה וגאונותו בתורה היו מעבר למושגינו, הגרי"מ מסר מידי שבוע שש עשרה שיעורים בכל מקצועות התורה, מלבד הלימוד העצמי שלו וכתיבת החיד"ת הרבים, ועד יומו האחרון בט"ז אייר תשס"ג היה שקוע בעמלה של תורה בצורה מופלאה.
חידוש נפלא בהגדרת 'בר בי רב דחד יומא'
איתא בגמ' (חגיגה ה:) רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא וכו' לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
הנה יש להניח שהאמורא רב אידי לא היה יושב בטל בששת חודשי נסיעתו, ובוודאי שהיה עוסק בתורה יומם ולילה גם בחודשים אלה, ואם כן מדוע קראו לו חכמים "בר בי רב דחד יומא"? ומדוע דרש עליו ר' יוחנן את הפסוק ממנו למדים שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, כאילו עוסק כל השנה כולה, והלא אין ספק שרב אידי עסק בתורה במשך כל השנה כולה?
תירץ בזה הגאון ר' יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל: רק לימוד תורה בין כותלי הישיבה עושה את האדם ל"בר בי רב", ואילו העוסק בתורה בדרכים, למרות שהוא מקיים מצות תלמוד תורה, מכל מקום אינו נקרא "בר בי רב". ומכיון שרב אידי למד תורה בין כותלי הישיבה רק יום אחד, על כן הוא נקרא "בר בי רב דחד יומא".
(דף על הדף)
הגזירה אמת והחריצות שקר, ועם כל זאת 'ההשתדלות מצוה'
סיפר רבי יעקב גלינסקי ז"ל: בתו של הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל היתה חולת אסטמה, ומידי פעם נזקקה למכונת הנשמה, ותמיד נמצאה בקרבתה מכונה על כל צרה שלא תבוא, ולשם כך רכשו כמה מכונות שיהיו בהישג יד.
פעם נתקפה בקוצר נשימה, ומיהרו למצוא את המכשיר, וההתקפה העזה הלכה וגברה, וחיפשו ולא מצאו שום המכשיר, עד של"ע נחנקה למוות.
והנה, מיד לאחר פטירתה נמצאו שלשה מכשירים ליד מיטתה... והיה לפלא איך לא ראו אותם, והיה ניתן למנוע האסון.
כשעליתי לנחם, מספר רבי יעקב, שמעתי שבני משפחתה היו חוזרים ודנים במאורע, ופתחתי ואמרתי שלפני המלחמה שמעתי שיחה מהגה"צ רבי משה רוזנשטיין זצ"ל המשגיח דלומזה, וכה אמר: לכאורה יש סתירה, מצד אחד 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים' ולו לבדו יש להודות על הכל, ועם זאת מוטלת עלינו חובה להשתדל כפי יכולתנו כאילו אנו הפועלים והעושים, והשתדלותנו היא המניבה תוצאות, הכיצד?
אלא התשובה היא, שלעולם יסוד ועיקר הוא, שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה, הגזירה אמת והחריצות שקר, ועם כל זאת 'ההשתדלות מצוה', אבל כל זה, אמר רבי משה רוזנשטיין, בהשתדלות למען העתיד, אבל במה ששייך לעבר אין לנו אלא הידיעה שהבורא יתברך עשה עושה ויעשה כל המעשים, ומי שסובר שאילו היה נוהג אחרת, התוצאה היתה משתנה הרי זה 'גובל בכפירה'.
למחרת, כאשר פגש רבי יעקב גלינסקי אחד הרבנים, אמר לו אותו רב: הלכתי לנחם אצל רבי מיכל פיינשטיין ואמר לי שמכל המנחמים מי שניחמו באמת היה 'רבי יעקב'...
הגיב על זה רבי יעקב וכי אני נחמתיו 'רבי משה רוזנשטיין ניחמו'.
