הגאון רבי ברוך צבי מאשקאוויטש זצ"ל בעל 'תנובות ברוך' ועוד ח' טבת תש"נ

הרה"ג ר' ברוך צבי מאשקאוויטש ז"ל נולד בעיר מאקאווא ביום כ' טבת תרס"ז לאביו מוה"ר דוד הכהן ז"ל חוטר מגזע מו"ה חיים הכהן ראפפורט זצ"ל אב"ד לבוב יצ"ו.

נתגדל על ברכי אביו ז"ל שלמד עמו תורה והדריכו בדרכי ישרים עד כי יגדל ונעשה לאיש ובהיותו בן ארביסר קיים הוי גולה למקום תורה והרחיק נדוד עד עיר סאטמאר לשאוב מבאר תורתו של הגה"צ ר' אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל בעל הקרן לדוד. עד מהרה נתעלה על כל בני גילו ונעשה לארי שבחבורה ונבחר להיות "הגבאי דחברה חריפות" ונהיה לתלמידו החביב של הקרן לדוד, יותר משבע שנים רצופות עדי הסתלקותו לגנזי מרומים בשנת תרצ"ג לפ"ק.

נשא את הרבנית מרת יוטא ע"ה, בת הרבני החסיד מו"ה זאב קרויס מעיר שאיא-סענפעטער, ואחר חתונתו התיישב בארץ מגורי אביו מאקאווא, וקיים בנפשו טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון ונהנה מיגיע כפיו בפרנסה קלה ונקיה ושאר היום עסק בתורה ועבודה ולן בעומקה של הלכה והוסמך להוראה משמונה רבנים מובהקים גדולי הדור.

אחרי המלחמה הנוראה כששבו שארית הפליטה, אודים המוצלים מאש הנורא, והגיעו קיבוץ חשוב לעיר פאקש, בחרו בו לקבלו לרב ואב"ד, וביום י"ז אלול ג' תבא תש"ז בא למלאות כסא הרבנות דשם ויחן את פני העיר ותהי ראשית ממלכתו לייסד ישיבת בני דוד דפאקש ע"ש אביו, וזאת חלקו מכל עמלו ללמוד וללמד ולהרביץ תורה לעדרים כדרך רבו הקרן לדוד זצ"ל ושמעו יצא לתהלה ונתקבצו תלמידים מקרוב ומרחוק שגלו למקום תורה לחסות בצילו. וכאשר לא זכה להבנות בפרי בטן, היו אצלו תלמידיו כבניו וכאב נאמן ורחמן היה עם תלמידיו ואהבם אהבה עזה ונאמנה.

כעשר שנים ישב על כסא הרבנות דק"ק פאקש עד שנת תשי"ז, שלפתע נשמע קול תרועת מלחמה בארץ, שהאונגארים פרקו עול רוסיא מעליהם ומרדו באדוניהם, והמדינה ללהב יצאה, עד שגברה יד הרוסים והכניעו את המרידה בים של דמים, אך ביני לביני נמלטו רוב רובם של יהודי אונגארן ועברו את הגבול לארץ עסטרייך החפשית. בעת ההוא פנו אליו מעיר הבירה בודאפעסט, ששם עדיין היה קיבוץ גדול של יהודים לקבלו לראב"ד אחר שהרה"ג האב"ד דשם עזב את המדינה, אך היות שלא היה שם עם תלמידיו הנאמנים לא מצא מרגוע לנפשו, עד שלקח ברכת פרידה מבני קהילתו ויצא הלוך ונסוע לארץ עסטרייך, ויבא לעיר וויען הבירה, בחורף שנת תשי"ט, בתקוה לילך משם הלאה למדינת אמעריקא, מקום מגוריהם של רוב תלמידיו הנאמנים, וישב שם בוויען על התורה ועל העבודה ושם התחיל לסדר את כתבי ידיו וחידושי תורתו, ולא נח ולא קשט עד שבעז"ה בשנת תשמ"א עזב את ארץ עסטרייך לבא לארה"ב, ושם מצא את נחלתו בב"פ שבברוקלין נ"י היכן שתלמידיו הכינו לו בית דירה ובית המדרש בקוראי שמו "ביהמ"ד בני דוד דפאקש".

הגרב"צ זכה לשיבה טובה והאריך ימים ושנים, ובהיותו בן פ"ג שנה באשמורת הבוקר של עש"ק חנוכה פר' מקץ תש"נ, הלך כדרכו לטבול במקוה ומימי המקוה היו רתוחים מאוד ועכ"ז לא רצה לשנות מדרכו לטבול בכל יום טבילות הרבה וירד וטבל ואין איש עמו בחדר הפנימי והעומדים בחוץ הבחינו כי לא נשמעו קולות מים רבים וגם לא עלה מן המקוה נכנסו אליו ומצאוהו שקוע בתוך המים והעלוהו והובילוהו לבית החולים שם היה מוטל כשבוע שלימה בלי הכרה עד ששבה רוחו לאלקיו בליל ששי אור ליום עש"ק ח' טבת תש"נ

(קובץ תורני גינת ורדים - סיון תשע"א).

"יותר טוב שישב בין כותלי ביהמ"ד, מאשר יהא סובב בחוצות קריה"...

בנוגע לתלמידים, כלל גדול היה בידו, מה שקיבל מרבו הקרן לדוד זצוק"ל, ורגיל היה להגיד בשמו מ"ש בדברי חז"ל (ברכות כח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש וכו', שהיה מדקדק דלכאורה קשה דמי יודע תעלומות לב כל אדם, הלא אדם יראה רק לעינים ואלוקים יראה ללבב, ומהיכן יש לדעת ולהחליט מי הוא תוכו כברו, ומי לא.

אך יש להסביר הדבר, דהנה יש ד' מיני תלמידים, יש תלמיד העושה אזנו כאפרכסת לשמוע ולקבל את תורת רבו, והוא שותה בצמא את דבריו, תלמידים כאלו בודאי תועלת גדול להושיבם בבית המדרש, ולא ישארו חוץ לכותליו... ויש תלמיד היושב בבית המדרש, וישיבתו שם כישיבה בטילה, כי כפתן חרש יאטם אזנו מלשמוע דברי אלוקים חיים, רק יושב בטל, ישן ומתנמנם, תלמיד כזה אם כי הוא מאבד אוצרות שלימות וחסרונו לא ימנה, אמנם עכ"ז יותר טוב שהוא ישן ושינתו ערבה לו בין כותלי בית מדרש, מאשר הוא ישן בחוץ, כי סוף כל סוף מקום שהוא ישן ומבלה, מקום קדוש הוא, וגם זאת מועיל ולתועלתו, כי סגולת המקום רבה הוא, וגם יש תקוה לאחריתו.

וגם יש תלמיד כזה, שהוא אינו לומד מרבו תורה כלום, וגם אינו הולך אל בית המדרש, תלמיד כזה אף שהוא גרוע משני סוגי תלמידים הנז"ל, אבל סוף כל סוף יש קצת תועלת מתהלוכותם הגרוע, כי על ידי מה שאינם הולכים לביהמ"ד, גם אין מפריעים מלימודם את אלה התלמידים אשר הם הולכים ולומדים בביהמ"ד, ונמצא שאף שהם אין מתקנים, אבל גם אין מקלקלים.

אמנם יש גם סוג רביעי מתלמיד, אשר הוא כן הולך לביהמ"ד, ואינו רוצה ללמוד כלל, ולא די הרע שהוא עושה לעצמו, עוד הוא מוסיף להרע גם לאחרים, שהוא מבלבל את חביריו בלימודם, וגורם לביטול תורה של אחרים, חוטא ומחטיא את הרבים, תלמיד כזה יותר טוב שישאר בחוץ ואל יכנס לבית המדרש.

וזהו שאמרו כל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאם הוא נשאר בחוץ יש מעלה שאינו מטריד לאחרים, כי באם הוא בביהמ"ד שתים רעות הוא עושה, הוא אינו לומד, וגם מונע את אחרים מללמוד, תלמיד כזה אל יכנס לבית המדרש, רק יותר טוב שישאר בחוץ, ויניח שילמדו אחרים, ודפח"ח וש"י.

וכן אחז גם הוא את דרכו שהיה מקרב לכל תלמיד ותלמיד, ואפילו אם היה תלמיד שלא היה רוצה ללמוד, אמנם גם לא הפריע את אחרים בלימודם, גם אותו היה מקרב באמרו, כי יותר טוב שישב בין כותלי ביהמ"ד, מאשר יהא סובב בחוצות קריה.

(תהלות ברוך – תולדותיו בראש ספרו תנובות ברוך עמ' טו-טז)