הגאון רבי אריה לייב פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר בברכפלד ו' אב תשע"ו
נולד בתל אביב, להגאון רבי חיים זאב פינקל, מנהל רוחני של ישיבת מיר.
למד אצל מלמד פרטי ששכר אביו ובמכינה "אור התלמוד" שהייתה מסונפת לישיבת היכל התלמוד בעיר. לאחר מכן היה מראשוני התלמידים בישיבת פוניבז', שם למד בחברותא עם הגאון ברוך דב פוברסקי והיה מקורב לאביו, ראש הישיבה הגר"ד פוברסקי. לאחר שאביו התמנה למשגיח בישיבת מיר עבר ללמוד בה, למד עם סבו הגרא"י פינקל, והגאון נחום פורצוביץ, והגאון רבי חיים קמיל. בפרט למד בחברותא עם דודו ראש הישיבה, הגאון חיים שמואלביץ, אותו החשיב לרבו.
נשא את בת הרב שמואל אהרן יודלביץ, חתנו של הרב אריה לוין, לאחר פטירתה בה' בתמוז ה'תשנ"ב, נשא את חנה קרסניצקי לבית רוטשילד.
לאחר נישואיו למד בישיבת מיר. עם פטירת אביו בשנת תשכ"ה, הפציר בו רבו הגר"ח שמואלביץ שימסור שיחות מוסר במקום אביו, אך הוא סירב ושכנע את הרב שמואלביץ למסור בעצמו שיחות אלה. לימים, הוא והגאון רפאל שמואלביץ, בנו של הגר"ח, כתבו וערכו את השיחות שהודפסו בספר 'שיחות מוסר'.
בקיץ תש"ס הקים הגאון רבי נתן צבי פינקל את ישיבת מיר במודיעין עילית, ומינה אותו לעמוד בראשה. הוא מסר בה שיעורים ושיחות, במקביל למסירת השיחות בישיבת האם בירושלים.
אחרי תקופת חולי קצרה, נתבקש לישיבה של מעלה בליל ו' באב ה'תשע"ו.
החזיר בחור לישיבה בגלל מילה אחת
הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר ברכפלד, היה גדול בתורה וביראת שמים ונודע כענק המדות. אחד הבחורים בישיבה עשה מעשה חמור של שחיתות מדות. המשגיח בא להיוועץ ברבי אריה, אמר לו רבי אריה: "אמנם בדרך כלל אני נזהר מאד שלא לסלק בחור מהישיבה, אבל מי שיש לו מדות מקלקלות ומשחתות שכאלה - אין לו מקום בישיבה".
הלך המשגיח והודיע לבחור על סלוקו מהישיבה. מה עשה הבחור? הלך לביתו של רבי אריה והתחנן על נפשו. אמר לו רבי אריה: "לך אמור למשגיח שאני אמרתי להחזיר אותך לישיבה"...
מיהר הבחור אל המשגיח והעביר לו את המסר מראש הישיבה. הלך המשגיח אל רבי אריה ושאל בפליאה: "הרי לא פעלתי על דעת עצמי, קבלתי מכם את ההוראה והאישור להוציאו מהישיבה!"...
אמר לו רבי אריה: "הבחור בכה והתחנן בפני שאחזיר אותו. אמנם יש לי לב רחום, אך אני מודיע לך שלא תחנוניו שינו את דעתי. אם החלטתי שאין מקומו בישיבה – אין טעם שאשנה את דעתי, שהרי הסבה להחלטה להוציאו מהישיבה לא נעלמה. ואם תשאל, מדוע בכל זאת החלטתי לבטל את ההחלטה הקודמת ולהחזירו לישיבה? אמר לך: הכל בגלל מלה אחת"...
הבה נעיין – אמר רבי אריה – בספור הידוע המובא בגמרא (גטין נה ע"ב) על קמצא ובר קמצא: אדם עשה סעודה גדולה לאורחיו ושלח להזמין את אוהבו - קמצא, אך בטעות הוא הזמין את שונאו - בר קמצא. כשראה בעל הסעודה את שונאו בר קמצא יושב בסעודה, פנה אליו וצוה עליו לעיני כלם: "צא החוצה!" בר קמצא לא רצה להתבזות בפני האורחים והציע לו לממן את המנה שלו ובלבד שיניח לו להשאר בסעודה. כשבעל הסעודה לא הסכים, הוא הציע לממן חצי מעלות כל הסעודה, ואף את עלותה של כל הסעודה כולה. אך בעל הסעודה בשלו - "צא החוצה!"
בר קמצא לא היה מוכן לסלוח לבעל הסעודה, אך לא פחות מכך הוא נפגע מאותם תלמידי חכמים שישבו בסעודה והיו עדי ראיה למתרחש ושתקו. בעקבות זאת החליט ללכת ולהלשין על היהודים אצל הקיסר. בסופו של התהליך, התוצאה היתה נוראה מכל - חרבן בית המקדש.
אין צורך לומר שההתנהגות של בעל הסעודה היתה מושחתת וחמורה ביותר. אך בר קמצא עשה מעשה נורא מאין כמוהו, שכן המלשינות שלו גרמה לחורבן בית המקדש! מה יותר חמור מזה?!
והנה, כמה דפים לאחר מכן (נז ע"א) מסכמת הגמרא ואומרת: "כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו".
מה גרם לחורבן הבית? הבושה שבייש בעל הסעודה את בר קמצא!
נחשוב לרגע, עד כמה נתבזה בר קמצא? הוא לא התבזה בפני מיליון איש. מן הסתם היו שם מאה-מאתים מזמונים שהיו עדי ראיה למעשה. האם בגלל מאה-מאתים אנשים שבר קמצא התבזה בפניהם, היה כדאי לו לגרם לדבר הנורא של שרפת בית אלקינו, עם כל הנלוה לכך - חרבן ירושלים וגלות עם ישראל?
התשובה היא: כן! עובדה שהוא עשה זאת. לשם כך הוא טרח ונסע במשך כמה שבועות עד שהגיע לארמון הקיסר. כל זה היה נכון בעיניו – בגלל הבושה שהיתה לו בפני מאה-מאתים אנשים!
"אנו למדים מכאן" – אמר רבי אריה למשגיח – "כמה גדול כחה של בושה. בגלל בושה יהודי היה מוכן לגרום לחרבן בית המקדש, והקב"ה הסכים לו!
"הבחור בא אלי והתחנן על נפשו בדמעות" – סים רבי אריה – "אך, כאמור, דעתי נשארה בעינה. אמרתי לעצמי: אל תתרגש מדמעות, תעשה מה שנכון לעשות. אך כשהוא אמר לי שלא יוכל להראות את הפרצוף שלו בפני חבריו מרוב בושה – כנגד הדבר הזה לא היה לי מה להשיב לעצמי ובטלתי את החלטתי הקודמת".
