הגאון הגדול רבי מנדל אטיק ז"ל ראש ישיבת ארץ צבי ירושלים ל' כסלו תשפ"ג

הגר"מ זצ"ל נולד בל' כסלו שנת תרפ"ט בעיר העתיקה בירושלים לאביו הגאון הירושלמי רבי שלמה צבי אטיק זצ"ל, מחשובי חסידי קארלין בירושלים. כשלגודל התמדתו בתורה, היה נקרא בירושלים של מעלה "דער מתמיד".

בבית גדול זה קנה מלא החופן תורה ויראת שמים ונשם לתוככי נשמתו עמל התורה מהו.

בעיר הקודש ירושלים ניכרו בו כשרונותיו הברוכים כבר מטל ילדותו כשלמד בתלמוד תורה ובישיבת עץ חיים אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בעל ה'אבן האזל' שם נודע והתפרסם בכשרונותיו הגדולים ובכח זכרונו הנדיר.

אח"כ המשיך בישיבת מיר אצל ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, וזכה לחביבות מיוחדת אצלם גאוני ישראל אלו שהאצילו עליו מהודם פי שניים ברוחו.

באותם ימים זכה להתקרב למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ולינוק תורה וחכמה מפיו, והיה מזכיר שמועות רבות מפיו לאחר שהיה בין סגל הלומדים שזכו להשתתף בשיעוריו השבועיים, ואף לימים כשעמד בראש ישיבת 'ארץ צבי' היה מזכיר בשיעוריו חידושים ששמע בעת השיעורים.

כך התקרב רבות למרן בעל ה'חזון איש' זצ"ל ונסע רבות מירושלים לבני ברק בכדי לדבר עמו בלימוד, וזכה לקבל ממנו רבות בדרך הלימוד בישרות ובעמקות נפלאה.

הכל ראו בו כבר מצעירותו את אצילות נפשו, את טהרת מידותיו ואת התמדתו הנפלאה בתורה. מגיל צעיר הלך לפניו שמו כחריף ושנון, והוא עלה ונתעלה בתורה והיה מגדולי המתמידים. גדולי ירושלים של אז הביטו עליו בהתפעלות רבה והשתעשעו עמו במילי דאורייתא.

בהגיעו לפרקו נשא לאה את הרבנית מרת שרה לאה ע"ה בת הגאון רבי שמעון הלל שלזינגר זצ"ל נכדו של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצוק"ל בעל 'לב העברי'. הרבנית ע"ה עמדה לי־מינו כל ימיו כשהוא מקדיש את כל זמנו ללימוד בעיון ובהעמקה גדולה.

לאחר נישואיו עבר ללמוד בישיבת מיר, שם למד יחד עם הגאון רבי משה יהושע לנדא זצ"ל מתלמידי מרן החזון איש.

בשנותיו האחרונות הלך ונחלש, ובשבת קודש ו' דחנוכה, א' דר"ח טבת השיב את נשמתו ליוצרה למגינת לב עולם התורה והישיבות.

הידיעה המרה על פטירתו פשטה עם צאת השבת בכל ריכוזי היהדות החרדית הנאמנה, ומכל ערי הארץ החלו תלמידיו נוהרים לירושלים על מנת לזכות ולהשתתף באשכבתיה דרבי.

כשמסע הלווייתו בהשתתפות אלפים רבים, יצא מביתו לעבר הר המנוחות.

גאון ועניו

השהיה במחיצתו בביתו ברחוב 'פרי חדש' הספוג בניחוחה העתיק של עיה"ק, היתה חוויה רוחנית לכשעצמה. התחושה היתה שהנה נמצאים במחיצתו של אחד מגדולי תלמידי חכמים המובהקים שבירושלים שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

ביתו הווה מוקד משיכה ותל תלפיות לטובי וחשובי הלומדים מכל החוגים מירושלים ואף מחוצה לה שפקדו את מעונו דרך קבע לקבל ממנו דרך ונתיב סלול בהבנת הסוגיה הסבוכה והמורכבת אצלם ובבחינת 'כל הדבר הקשה יביאון אליו', והוא ברוחב בינתו סולל עבורם דרך ונתיב במים עזים עד אשר הסוגיה נעשית בהירה וברורה מאליה ו'אין שמחה כהתרת הספיקות'.

למרות שנתפרסם בירושלים ומחוצה לה כגאון הגאונים וכמארי דכולא תלמודא, כאשר אצלו חברו יחדיו בקיאות מבהילה וחריפות עצומה למעלה משכל אנוש בכל מכמני התורה שבכתב ושבע"פ, בבלי וירושלמי, תוספתא, ספרא, וספרי מכילתא, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים שהיו שגורים על פיו כלשונם, וכולם ידעו את עוצם השגותיו בעבודת ה' ובעמלה של תורה, בפלפולא חריפתא, שקידה בלתי פוסקת, זכרון מבהיל, קדושת וטהרת חיים מזוככת עם מידות להפליא, אך עם כל זה התהלך תמיד עם כל אחד קטן כגדול כריע וכידיד אמיתי וללא שום גינונים והתנשאות כלשהי, ואדרבה את כל חריפות דעתו השקיע כדי לתת לכל אדם את ההרגשה הנעימה ביותר.