צוואה וירושה

על פי דין התורה, לְאַחַר שֶׁאָדָם נִפְטָר וְהוֹלֵךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ, כָּל רְכוּשׁוֹ עוֹבֵר לְבָנָיו.

הַבָּנִים חוֹלְקִים בַּיְרֻשָּׁה שָׁוֶה בְשָׁוֶה, וְאִם יֵשׁ בֵּן בְּכוֹר הוּא מְקַבֵּל, על פי דין התורה, פִּי שְׁנַיִם בַּיְרֻשָּׁה, כְּאִלּוּ הוּא שְׁנֵי בָנִים.

בְּדַף זֶה בתלמוד לוֹמְדִים, שֶׁאָדָם יָכוֹל לִכְתֹּב צַוָּאָה שֶׁבָּהּ הוּא מוֹרֶה לְחַלֵּק אֶת נְכָסָיו בְּצוּרָה אַחֶרֶת, לְמָשָׁל, הוּא יָכוֹל לְהַחְלִיט שֶׁאֶת כָּל כַּסְפּוֹ יִירַשׁ אֶחָד מִבָּנָיו בִּלְבָד, וּבָנִים אֲחֵרִים לֹא יְקַבְּלוּ מְאוּמָה. אֲבָל, הַתלמוד אומר שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ וּלְשַׁנּוֹת מֵהוֹרָאַת הַתּוֹרָה.

עַד כְּדֵי כָךְ לֹא הָיְתָה נוֹחָה דַעְתָּם שֶׁל חֲזַ"ל מִמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵן, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידוֹ רַב יְהוּדָה: אַל תִּהְיֶה עֵד לְצַוָּאָה שֶׁאָדָם מוֹרֶה בָהּ שֶׁלֹּא לְחַלֵּק אֶת יְרֻשָּׁתוֹ בֵּין הַבָּנִים כְּפִי הַחֲלֻקָּה שֶׁקָּבְעָה הַתּוֹרָה.