"מוֹדֶה בְּמִקְצָת"
כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁאִם רְאוּבֵן תּוֹבֵעַ מִשִּׁמְעוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מֵאָה שְׁקָלִים, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "נָכוֹן, אַתָּה צוֹדֵק שֶׁאֲנִי חַיָּב לְךָ, אֲבָל רַק חֲמִשִּׁים" - שִׁמְעוֹן חַיָּב לְהִשָּׁבַע שֶׁהוּא חַיָּב רַק חֲמִשִּׁים. הֲלָכָה זוֹ מְכֻנָּה "מוֹדֶה בְּמִקְצָת". כְּלוֹמַר: מִי שֶׁמּוֹדֶה בְּמִקְצַת הַחוֹב, חַיָּב לְהִשָּׁבַע שֶׁהוּא לֹא חַיָּב אֶת הַחֵלֶק שֶׁבּוֹ אֵינוֹ מוֹדֶה.
על העניין הזה תיקנו חֲזַ"ל תקנה.
רְאוּבֵן מָצָא בָּרְחוֹב סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל. הוּא הִכְרִיז עַל הָאֲבֵדָה וְזָכָה לְקַיֵּם מִצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, כִּי הִגִּיעַ אָדָם וּמָסַר סִימָנִים מְדֻיָּקִים עַל הָאַרְנָק. אֲבָל אָז קָרָה דָּבָר לֹא נָעִים. בַּעַל הַכֶּסֶף אָמַר לוֹ: "הָיוּ בָּאַרְנָק אֶלֶף ש"ח "! וְאִלּוּ הַמּוֹצֵא אָמַר: "מצטער, אבל הָיוּ כָּאן רַק חֲמֵשׁ מֵאוֹת ש"ח". לכאורה הִנֵּה לָנוּ "מוֹדֶה בְּמִקְצָת", כִּי הַמּוֹצֵא מוֹדֶה בְּחֵלֶק מֵהַתְּבִיעָה שֶׁל בַּעַל הַכֶּסֶף. הַאִם במקרה כזה הַמּוֹצֵא צָרִיךְ לְהִשָּׁבַע בְּבֵית דִּין? חֲזַ"ל תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא, מפני שאֲנָשִׁים יחששו לְהַחֲזִיר אֲבֵדוֹת אִם יֵדְעוּ שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֵם עוֹד עֲלוּלִים לְהִשָּׁבַע בְּבֵית דִּין.
