חֲנִינָא הַיָּקָר עִם שְׁנֵי הַקָּרְבָּנוֹת
לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד הִתְגּוֹרֵר בָּעִיר עַכּוֹ יְהוּדִי יָקָר וְחָבִיב. חֲנִינָא הָיָה שְׁמוֹ. בְּאַחַד הַיָּמִים טָעָה חֲנִינָא וְעָשָׂה עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג. הוּא הִצְטַעֵר כָּל כָּךְ, חֲצִי יוֹם הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לֶאֱכֹל מֵרֹב צַעַר, הִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה וּבִקֵּשׁ סְלִיחָה מֵרִבּוֹן הָעוֹלָמִים. לְאַחַר מִכֵּן הוּא נִגַּשׁ אֶל הָרֶפֶת וְהִקְדִּישׁ קָרְבָּן לְחַטָּאת.
חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וַחֲנִינָא הֶחְלִיט כִּי הוּא רוֹצֶה לְהָבִיא גַּם קָרְבַּן נְדָבָה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. קָרְבַּן נְדָבָה הוּא קָרְבָּן שֶׁאָדָם נוֹדֵב מֵעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ שֶּׁאֵינוֹ חַיָּב לַהֲבִיאוֹ. עַתָּה הָיוּ שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת בָּרֶפֶת שֶׁל חֲנִינָא, הָאֶחָד קָרְבַּן חַטָּאת וְהָאַחֵר קָרְבַּן נְדָבָה.
חֲנִינָא תִּכְנֵן לַעֲלוֹת עִם קָרְבְּנוֹתָיו לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אַךְ אֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע וַחֲנִינָא נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. הָעֶצֶב הָיָה רַב. לְאַחַר שֶׁקָּמוּ בָּנָיו מֵהַשִּׁבְעָה הֵם זָכְרוּ כִּי אֲבִיהֶם הָיָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת. מָה עוֹשִׂים בָּהֶם?
אֶת קָרְבַּן הַנְּדָבָה הֵם יְכוֹלִים לְהַקְרִיב בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אוּלָם אֶת קָרְבַּן הַחַטָּאת אִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיב! מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁקָּרְבַּן חַטָּאת מְכַפֵּר עַל הַחוֹטֵא, וְעַל מִי שֶׁכְּבָר מֵת אִי אֶפְשָׁר לְכַפֵּר!
