"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד"

כַּאֲשֶׁר דַּיָּנִים יוֹשְׁבִים לְדִין תּוֹרָה כְּדֵי לְהַכְרִיעַ בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים, עַל לִבָּם לִהְיוֹת פָּנוּי וְיָשָׁר וְלֹא יִהְיֶה לִבָּם נוֹטֶה אַחַר אַחַד הַצְּדָדִים. לָכֵן מְצַוָּה הַתּוֹרָה אֶת הַדַּיָּנִים "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" - אָסוּר לָקַחַת כֶּסֶף מִבַּעֲלֵי הַדִּין, כִּי בְעִקְבוֹת הַתַּשְׁלוּם, יִשְׁתַּכְנַע הַדַּיָּן לִפְסֹק לְטוֹבַת נוֹתֵן הַשֹּׁחַד.

הגמרא מלמדנו כִּי לֹא רַק כֶּסֶף אָסוּר לַדַּיָּן לָקַחַת מִבַּעֲלֵי הַדִּין, אֶלָּא אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת מֵהֶם בִּכְלָל. 

הַגמרא מספרת שֶׁאָדָם אֶחָד עָמַד לְיַד הָאָמוֹרָא אֲמֵימָר וְרָאָה נוֹצָה מֵעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אֲמֵימָר. הֵנִיף הָאִישׁ אֶת יָדוֹ וְהֵסִיר אֶת הַנּוֹצָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַפְרִיעַ לַאֲמֵימָר. אַחַר כָּךְ שְׁאָלוֹ אֲמֵימָר: "מָה רְצוֹנְךָ?", הֵשִׁיב הָאִישׁ: "בָּאתִי לָרַב לְדִין תּוֹרָה". אָמַר לוֹ אֲמֵימָר: "מִפְּנֵי שֶׁעָשִׂית לִי טוֹבָה שֶׁהֵסַרְתָּ אֶת הַנּוֹצָה, אֵינִי יָכוֹל לָדוּן אוֹתְךָ".

פַּעַם הִגִּיעַ אָדָם לְיַד מַר עוּקְבָא וְהִבְחִין כִּי רֹק הָיָה מֻנָּח לְפָנָיו. נִגַּשׁ הָאִישׁ וְכִסָּה אֶת הָרוֹק כְּדֵי שֶׁמַּר עֻקְבָא לֹא יִצְטַעֵר. לְאַחַר מִכֵּן רָצָה הָאִישׁ שֶׁמַּר עוּקְבָא יַעֲרֹךְ לוֹ דִּין תּוֹרָה, אַךְ מַר עוּקְבָא סֵרַב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא רָצָה לָדוּן אֶת מִי שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹבָה. (מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).