בעליו עמו פטור רק בידי אדם ולא בידי שמים
וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת וגו' אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם וגו' (כב, יג-יד).
כתב האור החיים הק' אף ששאילה בבעלים פטור, הפטור הוי רק מדיני אדם אבל חייב בידי שמים.
הגאון רבי מאיר אריק אבד"ק טארנא בספרו טל תורה הקשה עליו ממה דאיתא בגמ' בבא מציעא (דף צז.) אמר רבא: מי שרוצה לשאול דבר מחבירו, ויפטר מאחריותו, יאמר לו בזמן השאילה תן לי מים לשתות דהוי שאילה בבעלים, מפני שהמשאיל עושה מלאכה לשואל בזמן השאילה. ואי פקח הוא המשאיל, ויודע שפטור בעלים תלוי בזמן השאלה יאמר לשואל שאל את הדבר קודם, ואחר כך אתן לך מים] ואין זו שאלה בבעלים ע"כ.
ומקשה הגר"מ אריק: וצ״ע דא"כ שחייב אדם בידי שמים איך נתן רבא עצה לעשות כן לכתחילה, והרי ישאר חייב בידי שמים. ומתרץ שיש ליישב: אולי כוונת האוה״ח בנאבד בפשיעה אבל באונס פטור אף לצאת ידי שמים, והבא לפטור מאונס קאמר רבא. ומסיים הגר"מ אריק: ועם כל זה הדבר חידוש ולא נזכר בפוסקים עכ"ד.
אמנם יש לציין לדברי המאירי (שם) שכתב שהעיקר שבא רבא ללמד הוא עצה למשאיל להיזהר מרמאותו של שואל, שלא יסכים לתת לו מים בשעת השאילה [וזה לשונו: מאחר שביארנו שכל שהמשאיל במלאכת השומר בשעת שאלה פטור השואל כל שרוצה לשאול ומתכוין לרמות את חברו ואומר לו השקני מים, ומכוין שיעתר לו לכך ושיעשה שאול לו בשעה שהוא קונה את הבהמה להיות שואל עליה, יהא הלה [המשאיל] פקח ויאמר לו משוך וקנה תחלה ואח"כ אעשה שלא יעשה עצמו נעתר לשאלתו עד שנעשה הוא שואל] עיי"ש. ולפי דבריו אתי שפיר, שהעיקר בא רבא ללמד למשאיל איך להתחמק מהשואל, ולא לשואל איך להיפטר מהמשאיל ודו"ק.
