הרה"ק רבי ישראל האגער מויזניץ זצ"ל בעל אהבת ישראל ב' סיון תרצ"ו
הרה"ק רבי ישראל מוויזניצא זי"ע נולד ביום ב' אלול שנת כת"ר כבן בכור לאביו הרה"ק רבי ברוך מוויזניצא זי"ע ה'אמרי ברוך', בנו של הרה"ק רבי מנחם מענדיל מוויזניצא זי"ע ה'צמח צדיק' (שהיה חתנו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שעל שמו נקרא רבינו), ולאמו הרבנית הצ' מרת צפורה ע"ה נכדת הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע.
ביום מלאות לו ט"ו שנים בא בברית הנישואין עם בת הרה"ק רבי מאיר מדזיקוב זי"ע. כיהן כרב העיירה בדעווליא והגליל שבמארמורש, ואח"כ כיהן כאבד"ק וויזניצא.
כשנסתלק אביו ה'אמרי ברוך' בשנת תרנ"ג, החל להנהיג את עדת חסידי וויזניץ. בשנת תרס"ג הקים בוויזניצא את ישיבת 'בית ישראל שרבנים ת"ח וחסידים יצאו מבין כתליה. במלחמת העולם הראשונה נמלט לגרוסוורדין שבטרנסילבניה, שם התגורר עד סוף ימיו.
היה מגדולי מנהיגי דורו, ורבבות יהודים ממזרח גליציה ומרומניה והונגריה הסתופפו בצילו. נודע כגאון וקדוש, אביהן ואוהבן של ישראל. כיהן כנשיא ואמרכל הכולל דוויזניצא לצדקת רמבעה"ן, ופעל גדולות ונצורות למען יושבי ארה"ק.
נסתלק ביום ב' סיון תרצ"ו בגרוסוורדיין ושם נטמן, ובשנת תש"י הועלה ארונו לארה"ק ונטמן בבית החיים הסמוך לשיכון ויזניץ בבני ברק.
מי שאינו נוסע אין לו חילוק אם הדרך כבושה
הגיד הרה"ק ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זיע"א, שהחילוק בין בנן של קדושים למי שאינו בנן של קדושים הוא, שהראשון עשו לו אבותיו דרך כבושה, כביש טוב, להגיע בה למחוז חפצו, והשני אין לו דרך כבושה. ובדרך שבעולם הנוסע בדרך כבושה יגיע מהר למחוז חפצו, ומי שנוסע בדרך שאינה כבושה מתמהמה הרבה בדרך עד שמגיע למחוז חפצו. כך אם הבנן של קדושים הולך בדרך ה' ועוסק בתורה יוכל להגיע מהר למדרגת צדיק שזכות אבותיו מסייעתו, ומי שאינו בנן של קדושים צריך להתייגע יותר עד שמגיע למדרגת צדיק, אבל מי שאינו נוסע לא מועילה לו כלום הדרך הכבושה. כך מי שאינו עובד את ה' לא מועילה לו זכות אבותיו שיהיה צדיק, שהרי אינו הולך בדרך שכבשו לו
(ספיר ויהלום פר' תולדות ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
עבירה לבזבז גפרור
אמרו חז"ל (סוטה יב.): צדיקים, ממונם חביב עליהן יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. הרה"ק ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זיע"א היה זהיר אף בממונם של אחרים, והיה מקפיד מאד לא לקלקל ממון יהודי. כאשר היה נר דלוק על השלחן או אש בערה בתנור שבחדר, לא נתן להדליק גפרור על מנת להצית סיגריה, שהרי אם אפשר להשיג אש ממקור שאינו עולה דמים חבל להשחית ולהדליק גפרור לשוא.
פעם אחר כשרצה ה'אהבת ישראל' להצית סיגריה, הוציא אחד החסידים גפרורים, אלא שרעהו הקדימו והצית מצית. הראשון בכל זאת רצה להבעיר גפרור, כי באמצעותו נוח יותר להצית את הסיגריה. העיר לו הרה"ק: 'אין צורך, עבירה לבזבז גפרור'. הפטיר הלז: הלואי שלא תהיינה לי עבירות יותר גדולות מזו. הגיב ה'אהבת ישראל' ואמר: וגם זו לא.
כך היה נזהר לא להעלות את האור בעששית כשלא היה בו צורך. בערבי שבתות שבימות החורף היה מתפלל מיד כשהאירו פני המזרח, וממילא היו נאלצים להשתמש באור האלקטרי בבית המדרש, אך משהגיעו לחזרת הש"ץ ולעתים אף בשעת פסוקי דזמרה, כאשר אור היום חדר לשם, רמז לכבות את האלקטרי, והיה מקפיד שלא ידלק האור בחדרים שאין משתמשים בהם לשוא. לפרקים היה נגש בעצמו לכבות את האור שדלק ללא צורך.
פעם ביקר אצלו אחיו הרה"צ מוהר"פ מבארשע זצ"ל, ובעברו בחצר שאל הצדיק: 'מדוע לא מואר כאן?' משהגיעו הדברים לאזני ה'אהבת ישראל' ציווה להעלות אור בחצר. הרה"צ שהה שם מספר ימים וכל אותה עת דלקו בערב הנורות בחצר. כאשר נסע משם אחיו הורה שוב לכבות את האור שבחצר. לעתים היה מעיר ואומר: 'מה שאני - הנני, אך קמצן אינני'
