שְׁלֹשָׁה סוּגֵי סִמָּנִים

הגמרא מביאה מִקְרֶה מְעַנְיֵן שֶׁל חֲמוֹר וְאֻכָּף שֶׁאָבָדוּ.

אָדָם הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִמָּן, צָרִיךְ לְהַכְרִיז שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֲבֵדָה, כְּדֵי שֶׁהַמְּאַבֵּד יָבֹא, יֹאמַר אֶת הַסִּמָּנִים שֶׁיֵּשׁ עַל הַחֵפֶץ וְכָךְ יוּכַל הַמּוֹצֵא לָתֵת לוֹ אוֹתוֹ.

מַעֲשֶׂה בִּרְאוּבֵן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר וְעָלָיו אֻכָּף. רְאוּבֵן פִּרְסֵם בְּכָל הָעִיר: "מָצָאתִי חֲמוֹר וְאֻכָּףְ! מִי שֶׁאִבְּדָם מֻזְמָן לָבֹא וְלָתֵת סִמָּנִים".

כַּעֲבֹר שָׁעוֹת אֲחָדוֹת הִגִּיעַ שִׁמְעוֹן, מִתְנַשֵּׁף וּמִתְרַגֵּשׁ, וְאָמַר: "יֵשׁ לִי סִמָּן! יֵשׁ לִי סִמָּן!.. עַל הָרְצוּעָה שֶׁל הָאֻכָּף כָּתוּב אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי". בָּדַק רְאוּבֵן וּמָצָא כִּי אָכֵן כָּךְ, אבל הֶחֱזִיר לְשִׁמְעוֹן רק אֶת הָאֻכָּף ולא את החמור.

שִׁמְעוֹן הָיָה מֻפְתָּע, "רְאוּבֵן! הֵיכָן הַחֲמוֹר? מַדּוּעַ אֵינְךָ מַחֲזִיר לִי אוֹתוֹ?". הֵשִׁיב רְאוּבֵן: "אֲנִי מִצְטַעֵר, בֶּאֱמֶת, אומנם נתת סימנים על האוכף,אַךְ לֹא נָתַתָּ סִמָּנִים עַל הַחֲמוֹר".

מָה הַדִּין?

הגמ' מלמדנו כִּי מֵאַחַר שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנָשִׁים אֵינָם מַשְׁאִילִים (מַלְוִים) אֻכָּפִים, יֵשׁ לְהָנִיחַ שֶׁכְּפִי שֶׁהָאֻכָּף שֶׁלּוֹ, כָּךְ גַּם הַחֲמוֹר שֶׁלּוֹ.

(מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).